פחד הזמן על הערב יורד וזועק בלחישה,
מתוך תבונה עיוורת היא נגמרת, בנתיים.
מתהלכת בין קירות חדרה כמו חייל בעיר כבושה,
אותה אש שניצתה בעיניים.

אש ועשן, ירכיים מפסקת, היא מפחדת לראות.
עולה הלחות בין רגליי הטמאות,
השמש כהה, הערים חרבות.
אש ועשן, חרב מתהפכת, חותכת הזיות.
וערש חיי השקט המוגן,
אבד לי מזמן, עלה באש ועשן.

מה כבר נותר לי לעשות, בעצם, כדי למשוך את ההזייה,
זו מתנערת, פוסקת רגליים.
כל הפחדים והדם הם לריק כשהנפש בזוייה,
וכל שנותר הוא להצית את ערוות האש בידיים.

אש ועשן, ירכיים מלטפת, היא שואפת ריחות.
עולה הלחות בין רגליי הטמאות,
השמש כהה, הערים חרבות.
אש ועשן, חרב מתהפכת, על כל המזימות.
וערש חיי השקט המוגן,
אבד לי מזמן, עלה באש ובעשן!
באש ובעשן!