אני טומנת ידיי בין חלציי,
לשחרר משם את נחילי הצרעות,
הנמלטות ממני בשאון.
מי יתנני אשה לך, הלבנה,
ואשא את עוברך הכסוף,
אניקהו מעסיס ירכיי,
כי באת אליי.

ותבעלי אותי ותותירי אותי שדודה לרגלייך החיוורות,
ותכי אותי בקרנייך מכות טריות,
ודמעותיי נוזלות, ושפתי ערוותי נוטפות מור,
וריח הגן הנעול כריח הים.

ואתנפל לפנייך מרה,
ואתחנן למען תסירי ממני כבליי, יסוריי, בתוליי.
ובכל לילה אשטח תחינתי אלייך, הלבנה:
לו תואילי לבתק אותי, לקדש אותי, לדעת אותי.

הנה את מציצה נחבאת - לא נחבאת מבעד לחלון,
שולחת מבט חיוור וחמקמק אל חמוקיי.
בוחנת האם ראוייה אני לזרע שלך, למיץ הכוכבים
שיבוא בי, יגדוש אותי וייגר ממני במורד ירכי.

לא ידעו אותי לפנייך, בי הלבנה.
הלא יקומו לי אצבעותיי כעדים,
הלא יעמוד לצידי האל שאסר אותי להם, אך התיר לך אותי.
שפתי ערוותי נוטפות צדקה וחסד,

ותתחבאי לך ותסתירי פנייך בעב הענן,
ותגרשי אותי במורד השמיים,
ואופק המזרח שנצבע בדם בתוליי עם שחר,
כמו יאחז בלילה ובחילו הסגול,
שמא תראה דמותי העירומה, החיוורת,
המוטלת בקרן זווית, ממתינה לבוקר שיאיר,
את השפלתי, את נשיותי הניגרת ממני טיפה אחר טיפה,
את הנוזלים הניספגים בסדיניי, הזועקים בצער.

והנה קול איוושה ואנחה ואנקה,
ונחיל הצרעות שב ממסעו הלילי,
ויכנס בתוכי שנית.
אפסק את רגליי בכח ובעוצמה, למען יכנס בי הנחיל,
עד ללילה הבא.

וביום, עת תרפרף כנף-צרעה טועה בין רגליי,
תביא משב רוח קל לסוד המקופל,
אזכר ואדע כי עוד מעט ייטו צללי ערב,
ונחילי יצא לו שוב לשוטט בליל ירח קר.