בגן הנעלם  היו הרבה אוצרות לכן היה הוא נעלם, רק חסרי המזל
ביותר יכלו לבקר בו, אותם אנשים שהרגישו שהמזל נטש אותם קיבלו
את ההזדמנות לקבל את גמולם.
אך הגלגל לא באמת מסתובב וגם בהם, בחסרי המזל, הגורל התנקם שוב
ושוב... והם נכלאו שם למה שלכאורה לפחות נראה כמו נצח.
הגן הנעלם, המקום היפה ביותר שעין אדם חזתה מעולם, נפרש
עבורם.
בחודש חמים במיוחד נקלעו במקריות חבורה של אנשים ללא כל קשר
בינהם, עצרו לרגע לנשום אוויר אפרורי ורקוב של מפעלים, ליד עץ
כרות וישן, שנראה קצת עצוב וצרוב באור קרני השמש שסירטנו כל
אחד דרך החור באוזון.
סנשיין עצרה לרגע כמו כולם ולקחה נשימה עמוקה מפרח חסר עלי
כותרת שנראה לה קצת בודד כמוה... היא עצמה את עיניה ומרגישה
צמרמורות מוזרה עוברת לה בגוף... כשפתחה את עיניה, ראתה שהפרח
האומלל שאת גבעולו אחזה רק לפני שנייה, הפך לפרח טרופי יפייפה,
היא שמה יד על פניה בבהלה ולפתע גילתה שעיניה, הדומעות תמיד,
היו יבשות ופיה היה מעוקל בצורה מוזרה שהכירה מהטלוויזיה קראו
לזה "חיוך", וסנשיין שתמיד נראתה כאילו השמש רכנה ונישקה אותה
קלות אך שאבה ממנה כל טיפת צבע והותירה אותה חיוורת ועגמומית,
נראתה כאילו נושקה שנית והפעם בשימחה וצבע מרענן שטף את עיניה
ושפתיה הרכות.
היא חשה עייפה ונשכבה על כר דשא ירוק שלא היה שם לפני כן, אך
בשלוות נפש כמו שלה איש לא היה שם לב ועצמה את עיניה.
כשפקחה אותם, ראתה בחור וידעה...


מוקדש לך אהובי, המתנה שלי מהגן הנעלם.