הוא פעם היה ילד נורמלי, כמו כול ילד אחר, הוא אהב את החיים
שלו.

הכול התחיל באמצע כיתה ט', הוא התחיל להרגיש אבוד בתוך הלחצים
של החברה התובענית.
הביטחון העצמי שלו התחיל לרדת בצורה דרסטית, הוא היה מסתגר
בחדרו שעות על גבי שעות.
הוא התחיל להרגיש כאילו כל החברים שלו פונים נגדו, כאילו אף
אחד לא אוהב אותו, אף פעם לא אהבו אותו, למרות שעמוק בתוכו הוא
ידע שזה לא נכון, הוא ידע שיש אנשים שכן אכפת להם ממנו, אנשים
שהוא יחסר להם. אך חוסר בטחונו תעתע בו והוא כבר לא היה מסוגל
לראות את האמת, הוא לא יכל לראות מעבר למסכת הבושה העצמית
שלו.

הוא רצה לברוח, לברוח למקום רחוק יותר, למקום אחר, מקום שבו
הוא יוכל לחיות בשקט בלי צורך לעמוד בציפיות של אף אחד, מקום
בו הוא יוכל לקבל אהבה חסרת תנאים ודרישות.
לאחר חיפושים מנטליים ופיזיים כאחד הוא מצא את המקום הנכסף אשר
הוא חיפש. הוא בנה לעצמו עולם שלם של הזיות, עולם שלם שכולו
הסתובב סביבו, זה אחרי הכל, כל מה שהוא בסך הכול רצה.
הוא סיים את בית הספר עם ציונים עוברים בקושי אבל לו זה לא ממש
הפריע (מיותר לציין שהוא לא היה נוכח במסיבת הסיום).
לאחר תקופת לימודים ארוכה הוא התגייס לצבא, הוא חשב שהצבא ינקה
אותו מכול הבעיות שהיו לו.

הוא סיים את שירותו הצבאי עם אות הצטיינות על ציות מוחלט
לפקודות, הוא חשב שהחיים שלו סוף סוף התחילו לעלות על המסלול
הנכון.
לאחר הצבא ההזיות לא עברו, רק החמירו, והחומה העבה שהוא בנה
סביבו גדלה וגדלה עד שהיא  מחקה כול קשר בינו לבין העולם
האמיתי.
הוא כל היום ישב בביתו בחוסר מעשה כאשר בעולמו הפרטי הוא נהנה
מאהבה חסרת גבולות חסרת מעצורים וחסרת תנאים.

לאחר שנה וחצי, בגיל 23 הוא מת מרעב, כול היום הוא בילה בעולמו
הדמיוני עד שהוא  שכח לגמרי שהוא צריך מדי פעם לעצור בעולם
האמיתי, לתדלק את גופו.
בעולמו המושלם הוא עדיין חי, הוא אינו מודע לזה שהוא מת, הוא
עדיין חוגג כל יום.


האם חיים כאלה רעים? לא בריאים?
לא, אני לא חושב כך
בשבילו הוא חי חיים מלאים ומאושרים, יותר מאושרים מאשר כל בן
אדם אחר.
הוא צחק יותר מכול איש אחר
הוא עדיין צוחק.

Inspired by - Dream Theater - Solitary Shell