ולפעמים אני רוצה לשבת על הרצפה ולבכות. לבכות על היום שבו
נולדתי. רוצה לבכות, להיות ולמות בו זמנית. ולפעמים בא לי
להתחכך בזרועתיך, כי גם אם אתה לא מבין, אתה יודע. יודע כמה
קשה לי - להשלים עם החיים. אני רוצה להיות מישהי שאני לא, כדי
שאף-אחד לא יכיר את הילדה הקטנה והילדותית שמוסתרת עמוק בפנים.
הביטחון העצמי שלי נמוך, כן. אפילו אם אם אספר לך מחר ששני
בחורים התחילו איתי ביום אחד. למרות שזה נכון, אני מרגישה כ"כ
לא מושלמת, כ"כ חלק מהתפאורה של החיים שלך, כ"כ לא מיוחדת.
ילדה טיפשה ומפונקת, שרוצה להיראות כמו שאף-אחת מלבדה לא חלמה
להיראות. והחיוך שעל הפנים שלה לא ברור- האם זה
חיוך או חוסר אונים מוחלט?
רוצה לנסוע ברכבת החיים ולנסות את הכל. הכל. ומרגישה כמו
מופקרת - במחשבות. בגדתי בכל מי שרק יכלתי. ורק הדממה קוטעת את
המחשבות. את המחשבות המלוכלכות של ילדה קטנה כמוני כי אני רוצה
לחיות את החיים באשליית ה"מחר", ואני רוצה לשוב הביתה עם סיבה,
אבל קשה לי. התמכרתי לעצבות. רק מחכה ללכת לקבוצת התמיכה של
אנשים שמנסים להיגמל, במקרה שלי מסם שנקרא, "עצבות". ואני לא
מרחמת על עצמי. כי כל מי שרק מכיר אותי יקבע שהחיים שלי קלים.
טוב. אני מתארת לעצמי שאם מחר אני אתאבד יקבעו, "התאבדה מכלל
הנראה דיכאון, שלא סיפרה עליו לאף-אחד". איזה אנשים טיפשים.
אבל אני אעשה להם דווקא, אני לא אתאבד. אני אהיה שם להעיק להם
על החיים והמצפון. אשב לי שם, אעשן סיגריה או גראס, ואצחק להם
בפרצוף.
אם רק הייתי יכולה לקום, מהרצפה, הקרה, מלאת הדם, הייתי גם
מנסה להתחיל מחדש. מסתבר שאני עמוק עמוק בפנים. בתור הבור,
שאני חפרתי. בתוך הכשלונות והבכי של עצמי.
ולפעמים, אני רוצה לשבת על הרצפה ולבכות. לבכות על המחר.