[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שרון ממם
/
סוף הסרט

"כמה מלח!?" ירקתי את הפופקורן שהכנסתי לפי כמה שניות קודם
לכן, "זה הכי טעים ככה" ענה לי יותם, ידיד טוב שלי. עיוותתי את
פני בהבעת גועל על הרגלי האכילה המוזרים של הידיד הכי טוב שלי.
ישבנו ככה, יום שישי, וראינו סרט ישן בערוץ 4. לא היה לנו משהו
יותר טוב לעשות, חברה של יותם בדיוק החליטה שהם צריכים "חופש"
אחד מהשני, ושלומי, חבר שלי, עדיין היה בצבא, כמעט חודש שלא
ראיתי אותו, אז בינתיים התפשרנו אחד על השני ועל סרט בערוץ 4.
ישבנו וצפינו בסרט, למרות ששנינו לא ממש התמקדנו בו. אני חשבתי
על שלומי, על כמה שאני מתגעגעת אליו, על איך שכבר יומיים לא
דיברנו בטלפון ועל איך שאני מפחדת שיקרה לו משהו. כל-כך הייתי
צריכה אותו, שיחזיק אותי ויגיד לי שהכל בסדר. אפילו לשמוע רק
את הקול שלו, אבל כנראה שגם זה לא יהיה היום.  הסתכלתי על
יותם, הוא גם לא נראה לי ממוקד כל-כך בסרט, בטח חשב על רוני,
לפעמים היה נדמה לי שהוא באמת אוהב אותה. היא הצילה אותו,
באיזשהו דרך. הוא לא בדיוק היה הילד הכי מקובל בבית-ספר, לא
שאני הייתי. אותו רוני הצילה, היא נתנה לו להיכנס לחברה קצת,
והוא ניסה להכניס גם אותי ביחד איתו, אבל לא ממש הלך לו, רוני
לא ממש אהבה אותי, היא טענה שיש לי משהו אליו, אל יותם. אפילו
אחרי שהיה לי כבר את שלומי, היא אמרה שאני "משיגה" לעצמי חברים
כדי שהוא יקנא. אז לא נכנסתי לחברה הזאת. ובאמת, היו לילות
שהייתי לבד לגמרי, אבל תמיד היה לי את שלומי, שתמיד ששמעתי
אותו, ידעתי שיהיה יותר טוב, ידעתי שהוא שם דואג לי ושומר עלי.
"כיף לך שיש לך אותו, את יודעת" נותקתי מהמחשבות שלי בבת אחת
וראיתי את יותם יושב מולי ומחייך בעיניו הגדולות והחומות, "גם
לך יש את רוני" עניתי לו, קצת מסמיקה שהוא קרא לי את המחשבות
למרות שכבר התרגלתי. "היה" הוא תיקן עם חיוך עצוב על הפנים "זה
רק הפסקה" עניתי לו, מנסה לעודד אותו. הוא הסתכל עלי המבט שאמר
לי שהוא יודע בדיוק כמוני שההפסקה לא מתכוונת להיגמר. שתקתי.
ישבנו ככה, מסתכלים אחד על השני ומבינים את כל מה שהשני רצה
להגיד. זה לא היה קשה, כל-כך הכרנו אחד את השני, עוד מימי הגן
שתמיד היינו משחקים מחבואים וההורים שלנו היו עושים עלינו
תורנויות ביביסיטר ולקיחה מהגן, כי אני ויותם גרנו באותו
בניין, אני קומה מעליו. היה שקט. שקט כזה נעים. שהבנו הכל.
הסתכלתי עליו ושמעתי קול אומר בתוכי 'תראי אותו, תמיד שם
בישבילך, תמיד מבין אותך, תראי כמה את אוהבת אותו, זה יותם, לא
שלומי. את רוצה את יותם', אבל הדחקתי את המחשבה הזאת מהר, הרי
אני אוהבת את שלומי. יותם הוא רק ידיד.
ישבנו ככה כמה דקות, או אולי אפילו יותר שנשמע פתאום צפירה של
מכונית, ארוכה כזאת, החלטנו להתעלם, בטח לשכנים או משהו. אך
היא לא פסקה. בסוף קמתי וניגשתי לראות בחלון מי זה עושה כל-כך
הרבה רעש ולמה הוא לא יכול לעלות למי שהוא לא מחכה ולקרוא לו.
כשהסתכלתי מהחלון, ראיתי מכונית כחולה, מסוג סיטרואן חונה בצד
השני של הכביש של הבניין שלנו.
שהסתכלתי עליה, מנסה לראות מי בפנים, מישהו פתח את הדלת של
המכונית ויצא, זה היה..."שלומי!!!" צעקתי ויותם הסתכל עלי
בבלבול, "זה שלומי!!" צעקתי שוב, מהרתי לדלת, פתחתי אותה ורצתי
החוצה בשמחה לראות את שלומי, חודש שלם שלא ראיתי אותו, ירדתי
מהר מהר במדרגות והגעתי לכביש שהפריד ביני לבין שלומי, שרצתי
לעברו ראיתי את המבט של שלומי משתנה קצת, ופתאום הרגשתי משהו
חזק בצלע ימין שלי, הרגשתי את עצמי עפה, ואז נופלת על האדמה.
אחרי זה שמעתי צעקה, לא יכולתי לנשום כאב לי כל הגוף שכבתי שם
על הריצפה ועיניי לאט לאט נעצמו.
"קאט!!" פתחתי את עיניי, לא מבינה איפה אני. "את מפוטרת!!" צעק
לי מישהו "מה?!" לא הבנתי מה קרה "את מפוטרת, אנחנו לא רוצים
אותך, את הורסת את כל התסריט" אמר לי עוד קול. הסתכלתי לראות
את האיש שישב על הכיסא מולי, החדר היה חשוך וראו רק אותו "ממש
קשה לך להבין הא!? את משנה לי את התסריט, לא היית צריכה ככה
לרוץ לשלומי, היית צריכה להישאר עם יותם" הוא אמר "אבל...מה
הולך פה!?" שאלתי שוב. "את מתה." אמר מישהו אחר.
מי היה מאמין שהעולם הוא ההצגה, אנחנו השחקנים, והקול הקטן
הזה בראש שלנו הוא בעצם אלוהים נותן הוראות בימוי... בעצם תמיד
טענתי שבני-אדם הם שחקנים שאלוהים והאנשים שלו יושבים ומסתכלים
עלינו, אנחנו הבידור שלהם. אף אחד לא האמין לי. חבל שאחרי
שמפטרים אותך פעם אחת יוצא לך שם רע אצל כל שאר הבמאים, אחרת
הייתי חזרת ומוכיחה הכל. אבל מה לעשות, עולם הבידור עולם אכזר.
והעולם שלנו אפילו יותר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כוס : מנוש

1. נעל : מגף

2. נעל : גרב

3. נעל : רגל

4. נעל :
דוגמנית





דוגמנית עושה
פסיכומטרי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/5/01 12:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שרון ממם

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה