מישהו עשה פעם חלוקה מעניינת של הישראלים בהודו: הטיילנים,
הסטלנים והרוחניים.
בטיול הראשון הייתי טיילנית. גל -החבר שטיילתי איתו היה אלרגי
נפשית לסמים, והרוחניות... היינו צעירים ומאושרים ותמימים מידי
בשבעל לבקש אותה.

"...תמונה ראשונה עם שביב קסם: בקצה הסמטה הצרה שמקשרת את הפתח
של ההארה ראמה גסט האוס עם הסמטה הראשית, יושב היפי אירופאי עם
ראסטות עד התחת ולונגי מהוה,  רגל אחד מקופלת מעל הכיסא, בוהה
בפרה שמתבוססת בבוץ מולו. קרני שמש צהובה של אחרי מונסון
מאירות את שניהם ומסביב ענן של זבובונים שאיכשהו נראים כמו
ניצנוצי זהר.
הלכנו לאכול אוכל מקומי.הטאלי היה לי טעים מאוד וגם לצחי. ולגל
ממש לא.  מתוך המסעדה ראינו את הקבצנים המעוותים, הריקבון,
הצבעים החזקים, ילדה עם תינוק על הידיים דפקה על הזכוכית ועשתה
מבט מתחנן לנדבה, שגרם לנו להרגיש אשמים. גל היה מזועזע לגמרי
מהמיין באזאר.הוא גם אמר לנו את זה כל חמש דקות. צחי אמר לנו
שאנחנו כבדים. אח"כ אני אמרתי שאני רוצה לנסות לחזור לבד
למלון, וגל וצחי המשיכו לקניות.
הסתובבתי לי לבד. המוכרים צעקו מכל הכיוונים והודי אחד אפילו
ניגש והתחיל לשכנע אותי לבוא למשרד נסיעות שלו וגם שאל אם אני
רוצה קצת "טו צ'יל אאוט". עכשיו אחרי שבועיים בהודו אני יודעת
שזה אומר כאן-לעשן קצת. התחמקתי ממנו בקושי (רב) ועליתי למלון,
לא לפני שקניתי אוסף גלויות בחמישים רופי- מחיר שזכה לליגלוג
וזלזול קולניים מצד צחי שטען שקנה אותו דבר ב-12 רופי. וגם גל
הביע זילזול.אני התביישתי לי קצת-איזה פראיירית. עכשיו אחרי
שבועיים בהודו אני יודעת שזה צריך לעלות גג 5 רופי, ושנינו
יצאנו פראיירים.
עליתי אל החדר שלנו, עברתי ליד שני ההודים בדלפק כניסה עם
החיוך התחמן שלהם. הסתבכתי עם הכפתורים ולא הצלחתי לפתוח את
המאוורר. אח"כ גם נעלתי את עצמי בטעות מתוך החדר, נחנקתי מחום
וחוסר אויר והיה סיוט של איזה חצי שעה עד שהודי אחד שעבר במקרה
עזר לי ופתח את הדלת ואת המאוורר. הפסקתי להזיע בטירוף והוקל
לי.

מאוחר יותר עלינו לגג והתוודעתי ליושבי ההארה ראמה באותו יום.
היה אחד שניגן על טבלה- ליאור- שמאוחר יותר נתן מונולוג מדהים
על הארה שהיתה לו בבית של זקן קשמירי בדרמסלה ועוד חוויות שלו
מכל הטיול במזרח (יום אח"כ הוא טס חזרה לארץ). היה גם נדב-
עיניים כחולות מדהימות- נוגע בגיטרה ומוציא ממנה אור. דורון-
בחור בן 26 מתופף על תוף כבד, מארגן אירגונים, חמוד כזה, ושי-
חבר שלו (מהטיול?) שחיבר שירים מה'מטוס לדלהי' ואני הקלטתי
אותו בטייפ מנהלים שהבאתי מהארץ ועדיין עבד (שבועיים אח"כ הוא
כבר שובת, אחרי שחרק קצת והודי אחד הציע לי לתקן אותו והרס
אותו סופית). היו גם עוד כמה בנות שלאחת בחרנו את הכינוי
"סנאית" (סתם, גל החליט שמתאים לה) ואחת שגל החליט שאני מקנאה
בה ועוד אחת בלונדינית אצילית שגם טסה למחרת לארץ. היו גם עוד
כל מיני קצת ארסים כאלו, עם צחוקים עצבניים ומלבושים צעקניים.
ישבנו שם בהתחלה בשולחן קצת בצד. שמענו את התופים והגיטרות
וקישקשנו ביננו לבין עצמנו. אני הקלטתי את גל שהחליף כבר את
ה"אני מזועזע" שלו ב"אני ה מו ם". ביקשתי גם מבחורה אחת
שהתמזמזה לידנו עם גבר מבוגר שתגיד משהו, והיא כצפוי נתנה משפט
שאז נשמע לי ממש פרובוקטיבי ועכשיו אחרי שבועיים כבר נראה כמו
עוד קלישאה-היא אמרה לטייפ:"בהודו התחלתי לחיות ואני מקווה
שכשאני אחזור לארץ- אני לא אמות". אני אמרתי וואו. גל אמר שהוא
בהלם. אח"כ הצטרפנו לשולחן של המנגנים. ביקשתי מליאור שילמד
אותי על הטבלה והוא לימד אותי קצת.  שמענו עוד סיפורים על
הטיולים ועל כל מיני מקומות. אח"כ עברנו לפינה אחרת בגג,
כשהמלצרים ההודים רצו לנקות את הפינה שלנו. שם כבר ישבתי קרוב
יותר לנדב. הוא דיבר בקול רגוע ונעים. הציע לי לבוא איתו
לרישיקש, אבל החלטנו גל ואני לדבוק בתכנון המקורי וליסוע קודם
כל לדרמסלה. אולי זה היה פיספוס. אולי בעצם לא.

מנאלי 5/8/96

בטיול השני הגיע שלב הסטלנות. אבל לפני הסטלנות היתה הבדידות
וההשפלה.

"...מחשבה ראשונה של יאוש ורצון לחזור הביתה:בשבת בבוקר על הגג
של ההארה ראמה,  אחד -עובד- ישראלי בלי גיל עם ראסטות שחורות
ובקבור עראק ביד, 'עצבני כי חסרה לו הסיגריה', התיישב עם
החברים שלו העורבים האחרים בשולחן שלי, מתחיל לרדת עליי, אומר
שהוא מת לתת לי מכה בתחת.
הלך לי התאבון, השארתי את החצי פנקייק על השולחן, שכחתי לשלם
והלכתי משם עם גרון חנוק, שומעת אותם צוחקים בקולניות מאחורי
הגב (והתחת) שלי. חזרתי לחדר שמצאתי לי במלון נחמד לא רחוק
משם, שכבתי על המיטה הזוגית ובכיתי חזק, כמו שמזמן לא קרה לי.
בשבת בערב על הגג של של ההארה ראמה, ישבתי עם אחד פזמניק
בטיול, מדובלל כזה עם שער ארוך מוזנח, זקן ובגדי כותנה שירד
להם מזמן הצבע המקורי. הפתיע עם ג'וינטים חזקים במיוחד, או
שאולי נדמו לחזקים במיוחד כי היו הג'וינטים הראשונים שלי מחומר
שהוא לא ישראלי/מצרי.
קשקשנו כל מיני שטויות שאני כבר לא זוכרת מאיפה התחילו ולאן
הובילו.
אני חושבת לקנות אולי ממנו קצת, שיהיה לי לעצמי. מוצא חן
בעיניי הג'ארס הזה"

דלהי נובמבר 99

"צריך להגיע לחוף טרופי במציאות, כדי להבין ממה ההתלהבות. איך
כמעט פיספסתי את גואה, את הגן עדן עלי אדמות הזה שקוראים לו
גואה, כי בהלת מסיבות המילניום ההמוניות דחתה אותי, וחופים
טרופיים הכרתי רק מגלויות של קיטש ששלחה לי קרן מתאילנד.
אוצר המילים שלי שהדלדל לאחרונה שולח אליי מילה אחת כדי
לכתוב:

פ צ צות.

האמת שחופי המסיבות הם לא כוס התה שלי, עם הרעש של האנפילדים,
הישראלים הקולניים שרוכבים עליהם דלוקים בשבילי חזירים והילדות
שמציקות עם סחורה סוג ד' בכל פינה. אבל ארמבול הוא חוף מתוק
ושקט, שהמוני התיירים הצעירים והיפים מכל העולם, נבלעים בשנטי
בין בתי הדייגים והדקלים שלו.
קבלת פנים אופיינית חכתה לי במרפסת שבקומה השניה של האווה מריה
גסט האוס. אני עולה במדרגות עם התרמיל הכבד ועייפות של יומיים
נסיעות קשות בדרכים ההודיות, ובחור בלונדיני יושב שם ליד שולחן
ומחייך אליי חיוך של ג'וקר עם גוינט ביד ושואל " want some?"
הורדתי את התרמיל ובלי לענות לו לקחתי שכטה עמוקה, והשיחה
המשיכה להתגלגל לה באנגלית (משחק מילים שכזה) עד ששלפתי מהתיק
את נרתיק המשקפיים שלי, שהכתצובת של האופטמטריסט שלי כתובה
עליו בעברית. הבחור הסתכל עליי המום וכעס עליי-'למה לא אמרת
לי?' עולם קטן, הבן אדם גר בארץ כמה רחובות מהבית של ההורים
שלי.
אתמול בערב הגיעה שאלת ה'לאכול או לא לאכול'. אפקט הלחץ החברתי
עבד ואכלתי חצי שנתן לי בולי, ישראלי שגר בחדר לידנו. נכנסתי
לאטרף החיבוקים המפורסם וברמות קשות. שמתי לי למטרה לחבק
במסיבה אנשים מכמה שיותר ארצות. נרשמו" שבדיה פינלנד גרמניה
יפן איטליה ישראל (גם נחשב) דנמרק ארצות הברית בלגיה ואולי
עוד, כי לא את כולם שאלתי מאיפה הם. עם בולי בסוף גם התנשקתי.
אני חושבת שממש טוב לי כאן.

הרמבול, גואה, ינואר 2000.

ושלב הרוחניות עאלק? מילים מילים, גידו הרוחנייים הכבדים. מהן
לעומת החוויה. בכל מקרה. יש כמה וכמה מילים בסיפור 'הקוסמים
מאומקר'.