עכשיו, כשהכל נמס,
והתקווה מתנפצת לרסיסים,
האור פתאום מסנוור אותי, תופס,
מכה אותי, ומדהים -
בחלל הגדול הזה שנקרא עולם
היה יותר מדי מקום בשביל שנינו,
אני זה שלקחתי את מקומך, מן הסתם,
והרסתי את קשרינו.

בחוץ יש גשם ואני בוכה -
מחפש אותך בין העננים.
האפור בשמיים אותך מכסה -
לא רואה את פרצופך המקסים;
וכשהברק יאיר אראה את פנייך
הקורנות אליי מחדש,
את יודעת שאצלי אף פעם לא נשכחת
אף פעם לא נגמרת.

השמיים בוכים עלינו -
שני גוזלים ללא קן;
כל הטפטוף שהיה ביננו
הפך למבול של רגשות אשם, של אין..
ואני לעולם לא אדע
אם זו אותה האהבה,
אם לא תבואי להתחבא
מתחת למטרייה שלי.

השמיים צועקים את שמך
ואני הרעם שלהם
ואת הרעם שבי.

מוקדש לשגיא צמח, חטמ"ר 7643 עזה, 1994