כשהייתי קטנה רציתי להיות לבד.
בגיל שלוש הבנתי שיש לי גם אבא, אימא ואח קטן. הם הפריעו לי
להיות לבד, כל פעם שרציתי לאכול אימא באה והאכילה, אבא ליטף את
הראש והאח הסתכל עלי במבט המום בניסיון להבין מה קורה איתי.
בגיל שש כבר הלכתי לבית הספר. בהתחלה עוד עם אימא שהחזיקה לי
את היד, אח"כ לבד. בגיל שבע כבר לקחתי את אחי הקטן לגן ליד בית
הספר שלי לבד.
שנה אחרי זה לימדו אותי לחמם אוכל לבד ולהאכיל את אחי הקטן,
לבד.
חינכתי אותם טוב חשבתי, והמשכתי להיות לבד.
גם אבא ואימא שלי רצו להיות לבד והם הלכו להתגורר לבד. ואני
בחרתי - לבד עם אימא או לבד עם אבא. במשך שנים עשיתי אן דן
דינו, אף אחד לא עזב אותי לבד.
ואז כבר למדתי לבעוט, לנשוך ולצעוק "לבד!".
אז הם עזבו אותי. גרתי לבד, בישלתי לבד, ניקיתי לבד, והיה לי
עצוב.
אז מצאתי בחור, שיגרום לי קצת לחייך ולא להיות לבד. הבחור
בישל, ניקה, חיבק ואהב, אבל כמו פעם, שוב רציתי לבד, אז
הלכתי.

אני לא לומדת. שוב פעם עצוב...