זה קורה בחיים, שדברים שרצית שיקרו, באים מאוחר מדי. זה קורה
שבחורות שפגעו, מבינות, ורוצות לתקן. זה קורה כשזה מגיע בדיוק
בהתחלה של קשר חדש ויפה, קשר נקי וחם, רגוע ונעים. לעולם אי
אפשר לדעת למה לצפות. לעולם. הכל לא צפוי והכל לא ברור,
ולעולם, העתיד לא בטוח, לא מובטח ולא ידוע כלל וכלל. אבל בכל
זאת אנחנו חיים בחיים האלה. זורמים בנהר החיים, עוברים מפלים
ומהמורות. הגעתי להבנה עם עצמי. אני רוצה להמשיך לזרום קדימה
עם הנהר. עברתי בדרך דרכים נפלאות ויפהפיות, ייתכן ואני לא
אראה אותן שוב.ייתכן. ייתכן ובהמשך הנהר ישנו אי קסום ומופלא
שעוד לא ראיתי. אני לא מתכוון להלחם בזרימה. הדברים היפים
שראיתי, נתקלו אז בדברים מאוד מכוערים. הדברים האלה קשים מדי
בשביל הנפש שלי. עם כל הסלחנות שבי, אינני מסוגל, אינני מסוגל
לעשות מעשה שכזה ולנסות לחזור לנקודה ההיא. ההגיון מאוד ברור.
הלב מבולבל מעט, אבל הוא מבולבל רק מהעבר, לא מההווה. אני
מעוניין להמשיך עם ההווה שלי קדימה. לשחרר את העבר ולזרום עם
הנהר, אני אוהב את הדרך שבה אני עובר. זה נכון שאין לי שום
הבטחה שאין בהמשך מפל ענקי איתו אני לא יכול להתמודד. זה נכון
גם שאין לי הבטחה שמה שאני שקלתי לחזור אליו יצליח, או יכשל.
אין הבטחה לכלום. אבל אני מעוניין, ואני רוצה, ואת זה אני
יודע, להמשיך את מה שהתחלתי כעת, לשחרר את העבר. קשה לי לחזור
למועקות העבר, וזה אפילו מגעיל אותי. ולפעמים אני כל כך מתגעגע
למה שהיה. הקול שלה בטלפון יכול לערער את העולם שלי. לנער את
האדמה עליה אני עומד עמידה יציבה. הכל יכול להשתנות. אבל זהו.
חתכתי את זה. סופי. ביי. אולי אני פוחד ממנה. אני פוחד ממנה.
אני לא יכול לסלוח לה. אני לא יכול. אני רוצה להמשיך הלאה.
הלאה. אם אני אצטער על זה, אני אצטער, "סו בי איט", זהו, הנהר
ממשיך לזרום קדימה.