כמו כל שבוע הגיע יום ראשון, כולם עלו על ההסעה לבית הספר
והתחילו בהתלבטות הרגילה: האם לישון את חצי השעה של הנסיעה או
להתעדכן בארועי סוף השבוע?
כרגיל, כמו בכל יום, עלה כל ילד להסעה, אמר בוקר טוב לנהג
ומיהר לתפוס מקום בצד שבו אין שמש ואף אחד לא יבקש להסיט את
הווילון.
כרגיל כמו בכל שניה בחייהם מאז נולדו נשמו הילדים את האוויר
הארץ ישראלי, אותו אוויר שנשמתי גם אני. ההבדל היחיד היה שאני
יצאתי מההרגל.
כרגיל, כמו רובוטים נכנסו התלמידים לכתות ו"למדו". כל-כך מוזר
לי להשתמש במושג הזה עכשיו, אחרי שאני יודע.

בשבילי החיים התחילו לפני שבוע, ליתר דיוק לפני שישה ימים.
מאוד חשוב להם פה הדיוק, הם אוהבים להגיד שאימפריות קמו ונפלו
על דיוק. האמת בזכות הדיוק מצאתי אותם, או בעצם הם מצאו אותי.
לפני שישה ימים איחרתי לשיעור, ושתדעו לכם שאצלנו בבית הספר אף
אחד לא מאחר. אבל אני איחרתי, וגם לא בכוונה חס וחלילה, אני
איחרתי כי פשוט שכחתי איפה הכתה שלי. כאשר נכנסתי לכתה כולם
היו בשוק, המורה נתן בי את מבט הכי לא אנושי שראיתי בחיי, הוא
הביט בי כמו נשר שמביט בגוויה. הסתובבתי והלכתי. באמצע המסדרון
התחלתי לרוץ. רצתי עד שהגעתי לשער בית הספר, שם נכנסתי לביתן
של השומר שלא היה שם באותו הרגע.
ישבתי בביתן מספר דקות  בדממה מוחלטת, לא יודע אם מפחד או מכל
סיבה אחרת, פשוט הייתה לי הרגשה שזה הדבר הנכון לעשות. כנראה
שנרדמתי בשלב מסוים כי הדבר הבא שאני זוכר הוא שהתעוררתי פה:
חדר קטן ושימושי מאוד- מיטה, שולחן, כמה ניירות ועפרון, לא
יותר מזה.

שמעתי עליהם, מחוץ לבית הספר תמיד הפיצו שמועות על קיומם, אמרו
שאלה אנשים שהבריזו משיעור, לא הגיעו יום אחד לבית הספר ומאז
פשוט נעלמו. ושתבינו, אצלנו לא מבריזים, אצלנו גם לא מדברים
בכתה, למעשה בית ספרנו הוא חלומו של כל מורה. עד לפני ששה ימים
גם אני לא ידעתי איך ולמה זה קורה אבל איכשהו פשוט מהרגע
שעלינו על ההסעה ועד שירדנו ממנה נעלם מאתנו כל כוח רצון.


ישר יצאתי מהחדר והתחלתי לחקור. עברתי איש איש ושאלתי אותו
איפה אני, ומסיבה מאוד מוזרה גם המשכתי לשאול שוב ושוב מדוע
אני לא בבית הספר?
אף אחד לא ענה לי אבל שמעתי כל מיני מלמולים על תודעה ועל זה
שאני עוד לא מוכן. בסוף התישבתי ונרדמתי באחת הפינות. לאחר
מספר שעות העיר אותי בחור צעיר, והוביל אותי לחדר בוא הוא
הסביר לי את הכל, "זה מאוד פשוט" הוא אמר.
והאמת זה מאוד פשוט: בניגוד למה שאני חשבתי, זה התחיל דווקא
מהמורים. המורים נהיו אדישים לעבודתם המחנכת והחלו להזניח
אותה. במקום זה פשוט עברו לשטיפת מוחות התלמידים בחומר הלימוד.
בהתחלה עוד היו מתנגדים לדבר בקרב התלמידים, הם התווכחו עם
המורים, שלחו מכתבי מחאה ולבסוף רובם פשוט נשרו מבית הספר. אלו
הם מקימי הארגון שבו אני נמצא כעת.
לאחרונה התברר שאחרי כל התהליך עקב בדריכות פוליטיקאי, אשר יום
אחד שלח מפקח מטעמו לבית הספר, בתירוץ שבית הספר נמצא במצב
גרוע וחייבים לשנות את הכל.
המפקח הביא איתו צוות "מומחים" אשר הסתובבו בבית הספר ועשו
כרצונם. המפקחים לא שינו כלום, למעשה הם רק שמרו שהתהליך
הנוכחי ימשיך ודאגו לדכא כל התנגדות. ככה החלו המורים
והתלמידים כאחד להפוך למכונות למידה. כל באי בית הספר איבדו כל
רצון לשנות, למרוד, ובעצם לעשות כל דבר שהוא לא למידה נטו
לקראת הבגרויות.
תודעה זו, מתברר, נשארת עם התלמידים עד מותם. האנשים הבוגרים
אשר יצאו מבית הספר נשארו חסרי כל רצון מלבד לחיות חיים פשוטים
חסרי כל מאבק, חיים בכניעה לחוקי החברה.

התברר לי שעברו חמישה ימים מאז הגעתי, הבחור אמר לי שמחר אני
חוזר לבית הספר, לשנות הכל.
מחר הגיע.

כמו כל שבוע הגיע יום ראשון, כולם עלו על ההסעה לבית הספר
והתחילו בהתלבטות הרגילה: האם לישון את חצי השעה של הנסיעה או
להתעדכן באירועי סוף השבוע?
כרגיל, כמו בכל יום, עלה כל ילד להסעה, אמר בוקר טוב לנהג
ומיהר לתפוס מקום בצד שבו אין שמש ואף אחד לא יבקש להסיט את
הווילון.
כרגיל, כמו רובוטים נכנסו התלמידים לכתות ו"למדו".

אני כבר לא רובוט, ואני מאוד מקווה לא להיות האחרון.