זה התחיל ביום הטיול הכיתתי של הבת שלי. משום מה הסכמתי ללוות
אותה לטיול, התנדבתי להיות "הורה מלווה". הבטחתי לילדה שברגע
שיהיה טיול למקום בלי בעלי חיים, שאליהם אני אלרגית, אני
אצטרף.
עשיתי סידורים מתאימים ותיכננתי הכל כדי להצטרף.
הטיול היה למקום מאוד נחמד - שבילי תל-אביב באזור נווה צדק,
פלורנטין, אלנבי - פחות או יותר תל-אביב של פעם.
גולת הכותרת של הטיול היתה אמורה להיות עלייה למצפה של מגדל
שלום לצפייה פנורמית של כל הסביבה. היה יום בהיר כך שהובטח לנו
שנוכל אפילו לראות את קפריסין.

מגדל שלום? יש שם איזה שלושים וכמה קומות!
אני שעולה על כסא כדי להוריד משהו מהארון ובקושי מצליחה לרדת
בחזרה, אני שלא מסוגלת לטפס על הרים בגלל שמיד הסחרחורת מגיעה.
נו מילא, תמיד רציתי לראות אם יש לי אומץ לעלות לשם להשקיף על
העולם. אף פעם לא היתה לי הזדמנות אמיתית לבצע את המשימה.
אולי ממרומי גילי ונסיוני בחיים, מבט קצר מסביב למגדל הגבוה לא
יזיק לי במיוחד.

כל הבוקר הסתובבנו בשבילים המסומנים, שמענו את המדריכה מספרת
ומסבירה. צילמתי המון נופים וכמובן שאת הילדה עם החברות שלה.
היה לנו ממש כיף.
הגענו למגדל שלום. עצרנו לארוחת צהריים ואחרי זה הראו לנו את
יצירות הפסיפס על הקירות. שעמום של חצי שעה שהילדים כמעט
נרדמו. גם אני התחלתי לפהק לא מעט.
ואז אספו את הילדים בזוגות והתחלנו לטפס לכיוון המצפה.
קודם במדרגות הנעות לקומת המעליות ומשם במעלית שעולה ועולה
ועולה ולא עוצרת באף קומה בדרך. כמעט שנעתקה נשמתי.

הגענו למצפה ואני כבר מתקשה לנשום ובטוחה שבעוד רגע אני
מתעלפת. אמרתי לעצמי: זה עכשיו או לעולם לא!
התקרבתי לקבוצת הילדים שכבר השקיפה לעבר חוף הים התיכון,
מחפשים סימנים לאיים רחוקים.

לרגע הסתכלתי למטה, אין לי מושג למה עשיתי את זה.
זה היה ברור שלכאן אסור לי לעלות ובטח שלא להביט למטה.
הרחוב נראה כל כך רחוק מכאן, והכל מתחיל להסתובב...
ניסיתי ללכת אחורה, לחזור לכיוון המעליות, אבל הרגליים שלי היו
קפואות ולא יכולתי לזוז מהמקום.
הרמתי את הראש והתבוננתי ישר וכל מה שראיתי זה את הבניינים
שמסביבנו כל כך קטנים ורחוקים ופשוט לא יכולתי יותר.
"אמא!" נשמעה צעקה בקול מוכר.
אני נפלתי על הרצפה מסוחררת ובתי המסכנה נבהלה כל כך.
המורה אספה את כל הילדים בצד והחובש שליווה את הקבוצה שלנו בא
לבדוק אם אני בסדר. אחרי חמש דקות שבהן התאוששתי ואספתי את
עצמי בידיים, התרוממתי כשגבי אל החלון.
מספיק לי לכל החיים הסחרור שעברתי כאן. אני לגובה כזה לא חוזרת
יותר תמורת שום הון שבעולם.

עברו כבר שנתיים מאז והילדה זוכרת רק פרטים קטנים מאותו אירוע,
אני זוכרת אותו כאילו היה הבוקר.
ובכל זאת, כשעברנו דירה ואישי התעקש על דירת גג על אף סירובי
המוחלט, בסוף מצאנו לנו דירה נחמדה עם גג - בקומה התשיעית!!!
מה אני אגיד לכם, אני למטה לא מסתכלת אף פעם, גם כשצריך לקרוא
לילדה לעלות הביתה.