אני עוקב אחריך,
משלב את ידי ובידייך,
חום ואהבה,
עוברים ביננו.
אני עוגב אחרייך,
מלקק שוב את שפתייך,
והטעם,
כמו אז.
מביט אל התמונה,
שניצבת שם,
רואה את מה שהיה,
וכבר לא קיים.
שוב ושוב המילים עוברות בראשי, מחזירות אותי לקיץ של שנה
שעברה, ועד שאני לא אעלה אותן לנייר אני לא אשכח. את המילים.
את הקיץ.
הגלידה מעולם לא היתה כ"כ טעימה כמו בפעם שהיא זלגה במורד
צווארך, בו ברגע שאני מיהרתי לנקות אותך, ללקק כל שארית של
המתוק הדביק והנהדר הזה שהוא את.
מעולם לא סיפרתי לך שהפגישה שלנו לא היתה מקרית, ראיתי אותך
עוד קודם, בהופעת הרוק ביום העצמאות, את זוכרת את היום ההוא?
עמדת עם חולצה שחורה ומכנסונים צמודים ואני ידעתי שאני חייב
להשיג אותך ויהי מה. ואת לא ראית, לא שמת לב שבעוזבך את המקום
נגררתי אחרייך, מביט בגבך ובישבנך המחוטב, מאבד את הריכוז,
מאבד את דרכי. כשעלית במדרגות היתי אחריך, ראיתי את הקומה, את
הדירה עם העציץ, את המפתח שמתחת לשטיחון. ובשבת שלאחר מכן,
מכשנסעת עם כל המשפחה, הגעתי אליך, הרחתי אותך, הכרתי את כל
הבפנים שלך, את כל החיים והתאים הסודיים. מעולם לא התפלאת כיצד
זה אני מסתדר כל כך טוב בביתך, מעולם לא שאלת, ואני לא סיפרתי.
אח"כ הגיע הרגע הנהדר, שישבת בבית הקפה ואני כבר ידעתי אותך,
מהפנים אל החוץ, את מה שאת מפגינה ומה שנשאר חבוי. ידעתי כיצד
לגשת, מה לאמר. לרגע לא איבדת את הביטחון במילותיי, פנייך
התמימות מביעות רק שמחה למראה אותו בחור שמוצא בכזו קלות את
הדרך לליבך. במשך שנה אהבתי אותך, בכל קיומי, בכל רגע שהיתי
איתך רק רציתי להיות יותר וכשלא היית לצידי הלב שלי פעם בכאב,
כאב שלא הכרתי מעולם. ועם הכאב הזה פחדתי לאבד אותך, פחדתי
לשכוח מה את רוצה, מה את אוהבת. בסוף החודש שלנו יחד כבר לא
החזקתי מעמד, שוב פתחתי את המגירות שבחדרך, שוב עילעלתי בדפים
הכתומים של היומן. ואת, כשלא נפתחת אליי, פתחתי אותך בכח,
ראיתי את מצוקותייך, את החשק הכי מסתורי וידעתי להעניק לך אותו
ואת שמחת, את קיבלת הכל ואני נתתי לך הכל, באהבה.
את לא יודעת שכבר מזמן הבחנתי בסימנים שעל חזך, בין הרגליים,
סימנים שלא ממני, סימנים של גוף אחר שפרץ לגופך וכחוקר שמגיע
לארץ חדשה בחנתי את כולך, ריחרחתי בניסיון לגלות את דבר
הבגידה, כואב ומסרב להאמין שמישהו יכול לספק אותך יותר ממני.
וביומן אין אף מילה, רק הדברים הרגילים, החיים שלך שממשיכים
לזרום, ללא בגידות, ללא כאב ועם הסימנים שעל גופך. בסוף ראיתי
את זה, היה זה הדף ששכחת להשמיד, אותו דף הנושא את הכאב היחיד
שלא הכרתי, שפחדתי להכיר. המילים השחורות, הזועקות לעזרה
הפחידו אותי, לרגע לא חשבתי שאבא שלך מסוגל לדברים כאלו, לא
האדם החביב הזה שקיבל אותי בחום כה רב. ואז גם ידעתי, מקומי
הוא להגן על הפרח שלי, איך אתן לך לנבול?
ביום שחזרתי מהצבא וראיתי אותו מחזיק ביידך בכח כבר לא יכולתי
יותר. הדם היה שולי, השחור שבעיניי סימא אותי ורק הצרחות שלך,
קולך הענוג שהשתנה לזעקות איימה זרות לי חדרו מאי שם בנבכי
מוחי. עכשיו כבר לא נהיה יחד, אבל אני מבטיח לך שלא תנבלי, אני
מכיר אותך, אני יודע אותך ואת חזקה.
אני.
בית סוהר שאטה. 2003 |