כבר מהרגע הראשון ידעתי שזה ייגמר,
ידעתי שיגיע היום שנגיד שלום בפעם האחרונה,
כי כמו כל דבר טוב, גם זה היה צריך להגיע לסיומו
אפילו שלא ידעתי איך ומתי.

ישבנו בפאב עם זוגות חברים שלו,
והוא לא הסתכל על יותר מדי בחורות.
פעם היינו בוחנים ישבנים ביחד,
היום זה כבר לא מצחיק אותנו.

זה עצוב,
כשמרגישים את הנסיעה האחרונה ביחד הביתה,
והמבט האחרון,
והנגיעה האחרונה.
זה עצוב,
כי הכל אצלי נגמר ברע.

"תגיד, אתה חושב שגם אני אהפוך להיות אחת כזאת שאתה לא עונה לה
לטלפונים, ושאין לך כוח לשבת איתה לפטפט על סיגריה וכוס קפה?"
שאלתי אותו כשעוד היינו ברקיע השביעי.
"אני לא רואה איך מצב כזה יכול לקרות", הוא ענה עם מבט מאוהב
ומטורף בעיניים.

יום אחד את אלילה,
יום אחר את עוד אחת.
עוד אחת ברשימה הארוכה.
כבר לא מיוחדת,
כבר לא מקסימה,
כבר לא העולם ועוד קצת,
רק עוד שם,
רק עוד זיכרון עמום,
רק עוד חברה לשעבר.

אבל זה לא שיכולתי להיות מופתעת,
הרי חיכיתי לרגע הזה כבר מהרגע הראשון
ובכל זאת נתתי לו את כל מה שהיה לי בפנים.

הבא אחריו אולי יהיה יותר ממנו,
אבל אחרי שהוא רוקן אותי,
רק תשעים אחוז אני אוכל למלא,
וככה, לאט לאט
לא יישאר ממנו כלום.

אני פותחת את דלת המכונית,
מסתכלת עליו בפעם האחרונה,
מנסה להכניס פנימה את הריח הממכר שלו,
את העיניים הנוצצות,
את השפתיים,
ויוצאת עם חיוך בלי לומר מילה.
"אז נתראה מחר?" הוא שואל,
כאילו במשך שנתיים זה היה משפט הפרידה שלנו,
ולא "אני אוהב אותך המון, אני יכול לעלות?"

אני ממשיכה ללכת,
יודעת שזה נגמר,
כואבת,
מתפרקת,
וחושבת לעצמי, "הוא בעצם סתם עוד אחד".