הייתי עומדת בכניסה למטבח. מתמזגת עם המשקוף הלבן.
משתדלת להיות דני דין. שלא יראה אותי. שלא ישים לב.

הוא היה עומד. מכופף מעל הכיור וכמו שמקלפים תפוח ירוק... היה
מקלף בסליל ארוך אחד את האבוקדו שהוציא מהמגרה האדומה
השלישית.
מפשיט אותו מנייר העיתון... לוחץ עליו...בעדינות ופוצח במלאכת
המחשבת...עד שסליל ארוך בגוון ירוק כהה היה מסתלסל לאשפה.
אחר כך הוא היה מוציא את הגלעין. שוטף. תוקע בו שלושה קיסמיים
ומכניס לתוך כוס. והיידה,  מעל למקרר.
עכשיו הוא היה מורח את הגוש הרך בשתי פרוסות הלחם השחור. מוריד
ת'קשה. עוטף. אפרסק בשקית נפרדת. וכל התהליך חוזר חלילה... יש
לי גם אח שצריך לאכול בבית הספר.

האמת שנינו לא סבלנו אבוקדו.
אולי בגלל שהיה מתעלל בגלעין ודוקר אותו שלוש דקירות  ומעניש
אותו מעל המקרר. אין לי מושג... אבל בכל מה שנוגע לאכול את
היצירה של אבא - תשכחו מזה. אה אה. לא אנחנו.

הוא הביט בי בעיניים הכחולות הטובות שלו. נו נו שלא תאחרי...
רצתי לחדר ולבשתי בזריזות את האוברול ירוק זית וחולצה מגוהצת
עם סמל של מנורה. אחי חיכה לי בכניסה. יש חדשות טובות? - שאל?
ביצה? נקניק? משו?

לא. הורדתי את הראש. אותו חרא.

עדי החל למלמל בשקט כל מני ברכות  על אבוקדואים...עד שהגענו.
בהפסקת עשר ישבתי על הבמה. איפה שעושים תטקסים...היה לי חם.
האפרסק נהיה רטוב מהשקית והמפית נדבקה לסנדויץ  עטוף
ביסודיות.
מאוד אהבתי את אבא והיה לי רע לזרוק את העבודה שלו
חשבתי איך הוא היה מרגיש אם הייתי מציירת לו ציור ווהוא היה
זורק את זה כי הצבעים מלכלכים... נהיה לי רע רק  מלחשוב על
זה.
פתחתי את הפרוסות. אולי קרה נס ועדי קיבל את האבוקדו ואני משו
אחר??
אבל הממרח שהספיק להשחיר בשעתיים האחרונות חייך אליי במלאו
הדרו. נתתי ביס.
אכלתי לאט.
ביס
ביס
בכיתה דלת -כשיש לך סנדויץ עם אבוקדו לא רק שלא טעים לך גם אין
לך חברים.
בלילה לפני שהלכתי לישון ביקשתי מאלוהים שאבא יעשה לי עם
שוקולד שחר.
או פיתה עם חומוס.
אבל שוקולד שחר עדיף. אפילו שניים זה בסדר. אני יאכל  הכל.
אני לא יחזיר.
אבל המלמולים של עדי על אבוקדואים  הסגירו את הסנדויצים
אל תשאלי איזה פרי יש לנו היום.. .בננה דבש.
עדי פתח את התיק אוכל שלי ושלו וזרק אותה בשדה ממול הבית ספר.
אני אדאג לך היום. תסמכי עלי.
בשעה עשר כשצלצל הפעמון...הוא כבר חיכה בפתח. כולם הסתכלו.
כי אפילו שיש לי סנדויץ עם אבוקדו יש לי אח בלונדיני יפה יפה
עם עיניים כחולות וטובות כמו של אבא... ולאף אחד אחר חוץ ממני
אין!
טוב לא כזה יפה בכל אופן...
הוא חייך והושיט לי שקית.
בלי פרי. בלי מפית. ככה. סנדויץ עם הקשה וממרח שוקולד שחר.
החלפתי עם דורון. הוא אמר והיד שלו היתה מושטת עדיין.  קחי.
אמר והלך. מרוצה מעצמו.
כולם היו חברים שלי באותה הפסקה שבאותו יום.
גם כי היתה לי  פרוסה של שוקולד שחר.
וגם כי היה לי אח בכיתה וו והוא היה יפה ובלונדיני ועם עיניים
כחולות.

אבל משו לא היה מושלם.
זה לא היה טעים כמו שציפיתי.

היה חסר שם משהו.
היתה חסרה  מפית. ותשומת לב.
ואהבה של אבא.