היום האחרון בחייה של מאמא קס התחיל בזה הרגע, והיא עוד לא
יודעת את זה. הנה היא שרועה על יצועיה הפרועים, משמניה נחים על
הסדין המוכתם בחומרים שונים ומשונים. קצת אלכוהול, קצת זרע,
קצת טיפטופים של אוכל, ובתוך כל אלה - הגוף עצום המימדים, הענק
הלבן - הולך ומתעורר משנת הלילה. פיהוק גדול, עיניים מפלבלות
בחוסר אמון, מסונוורות מהשמש שבאה, כך נראה, בהפתעה לא קטנה על
הדמות הגרוטסקית. הנה מגיע עוד פיהוק, מלווה באיזון, ובסופו,
כמה מפתיע, מצליחה מאמא קס לעמוד על רגליה. היא מותחת את
איבריה הרופסים, מכחכחת פעמיים בגרונה, ומתחילה להיזכר.
"אני זמרת, אני זמרת", היא אומרת לפתע בקול, משהבינה לפתע מי
היא ומה היא עושה בחייה. ההכרה בכשרונותיה הווקאליים גרמה לה
נחת רוח גלויה וחיוך החל מתפשט לרוחב פרצופה. "אני זמרת", הא
ניסתה שוב, והיתה כעת מאוד מאוד מרוצה מעצמה.
כעת, דווקא למרות הרגשתה המעולה של גיבורתנו הרופסת, נראה זמן
מצויין להזכיר כי בסוף היום הזה תמות מאמא קס מחנק. היא תבלע
את הכריך שלה ותיחנק, וטוב שלו לרגע במהלך תיאור יומה האחרון
לא נשכח זאת, בין אם על-מנת שלא להיקשר לדמות ובין אם על מנת
לעמוד על מעשיה האחרונים מתוך פרספקטיבה הסטורית.
היא היתה מרוצה מעצמה בתוך בית חביב, עם מטבח גדול, מיטה גדולה
ורמקולים גדולים. הקירות צבועים בפסיכדליות משהו, אך הגוונים
מהוהים היו. הגזע השליט בחדר היה האדום - מלך הצבעים - ונתיניו
הומוגניים למדי: ירוק, צהוב ושחור. מעורבבים ומנוקדים עד לכדי
בחילה, כמובן, אך הומוגניים.
"משהו לשתות", היא הרהרה, נגשת אל המטבח האפלולי. עכבר מת מזה
שבוע שכב מתחת לכיור, אך מאמא פחדה לגעת בו, משאירה את הגוויה
בצחנתה. הריח פשה ברחבי המטבח הקטן וחסר האיוורור, וכל מי שלא
היה מאמא קס, היה פשוט מתעלף. המזל הוא שפשוט לא היו אנשים שהם
לא מאמא קס במטבח הזה, וכך נשמר מרקם החיים העדין אך בד בבד
מחוסר הסימביוזה, שבין גופת המכרסם לזמרת הנודעת.
החיים יכולים היו להימשך כך עוד 20-30 יום לפחות, ללא יסוריי
מצפון מציקים מדי לאלוהים, לולא תאוותה הבלתי מרוסנת של קס
לאוכל. אוכל מכל סוג שהוא. היו ימים בהם לארוחת הבוקר הייתה
אוכלת בין שמונה לתשע ביצים מטוגנות בחמאה. כה צרים היו נתיבי
הדם בגופה העצום, עד כי החמצן תהה האם יש בכלל טעם להמשיך
ולהתאמץ בשביל השמנה הזאת. את הדילמה, כזכור, פתר בשבילו אדון
סנדביץ', שהיה פחות מוטרד מבעיות מוסריות כגון דא.
אז זהו. מאמא שלנו עסוקה הייתה בהכנת משקה לשימוש עצמי. עדיין
לא רעבה, וחשה כי תה ושניים-שלושה רקיקים יהוו הצלחה מסחררת
במשק הרעיונות. היא שרקה פזמון עליז, ותוך זמן לא רב, הצטרף גם
הקומקום הרותח. הקול השני נקטע לטובת תה דלוח. היא מעולם לא
שמה לב עד כמה דלוח התה שלה, משום שנהגה להטביל בתוכו 7 רקיקים
עוד בטרם לגמה ולו פעם אחת. לאחר מכן הייתה פשוט אוכלת את
העיסה הטעימה בכפית.
וכאן האירוניה - בדיוק כאן - אם תוכלו להבחין באירוניה דקה,
כמו שאני הבחנתי. מאמא קס, מאמא קס הלוויתן, יש שיוסיפו, שתתה
את התה שלה ללא סוכר. תארו לכם - הזמרת השמנה הזו לא שמה מימיה
ולו כפית סוכר אחת לרפואה בכוס התרעלה החלוטה שלה, ולזה רבותי,
אני קורא אירוניה. דקה אמנם, אבל אירוניה.
הרקיקים החלו מחליקים במורד גרונה של הזמרת האדירה. קול המלאך
שלה נאלם לטובת הבצקים המתוקים שהחלו מתעכלים להם חרש בגופה.
הם נשאבים באחד הקנים, מתפתלים בתחילתו של מסע ארוך אל התוכס
של מאמא קס.
בשירותים הם נפלטים לבסוף, חסרי צורה עד לבלי הכר, מתבוללים
בעיסה חומה חסרת משמעות של מיני רעלים מחופשים למזון. אין ספק
- הסנדוויץ' פשוט זרז תהליכים. למאמא שלנו בהחלט לא היה עוד
הרבה זמן לחיות.
"ההההההרואאאייןןןן...", היא פיזמה שורה ששמעה מתישהו ברדיו.
"הההההררררווואין".
הרקיקים המשיכו את מסעם הארוך ללב האפלה של מאמא קס. מאוד מאוד
חשוך שם אצלה, ויכול להיות די מפחיד ללכת שם לבד. היא ידעה את
זה. "רקיקים בשביעיות", היא החליטה. "שלא יהיו שם לבד". לא,
היא לא משוגעת. גראס, קוק, "הההההררווואין...". זה לא משהו שאי
אפשר לצפות מתערובות מזינות שכאלו.
אבל היא לא הייתה מכורה. לא, לא, יקירי. היא יכלה להפסיק מתי
שרק רצתה. לא היו לה את הבעיות הרגילות של ג'אנקיס שלא יכולים
לצאת מהמעגל ההרסני. מאמא קס הייתה אדם מיוחד, וסמים לא היוו
בשבילה איזו בעייה מיוחדת, כמו אוכל, אם לזרוק ניחוש פרוע. היא
פשוט לא חשבה שעלול להיות בזה משהו לא בסדר. כסף היה לה - היא
לא נאלצה להתגנב דרך חלונות צרים ולתחוב ידיים מיומנות למגירות
של עשירים. בעיות בריאותיות היו לה ממילא, כך שזה לא ממש היווה
שיקול, ולגיטימציה? נו, אתם לא שואלים ברצינות. מאמא קס הייתה
אמנית. זמרת בחוף המערבי של ארצות הברית בשנות השישים ושום דבר
על כדור הארץ לא יגרום לה לחשוב שאולי כדאי להפסיק עם הזבל
הזה. נכון, היא ידעה אי-שם במעמקי התודעה, שזאפא לא משתמש
וחושב שזה חרא, אבל זה גם מה שהיא חשבה על המוסיקה שלו. "נו,
ותראי את הגרייטפול דאד", היא הייתה אומרת לאמה בטלפון. "תראי
את הגרייטפול דאד".  
אבל מאמא קס? יש לה קול של מלאך. למה היא צריכה את החרא הזה?
מילא גראס, אבל כל הזריקות? למה זה טוב?
למה זה רע?
לא, באמת, למה זה רע? הפריע לה? לא. קיצר את חייה? מה פתאום.
עשה לה דיכאון? למה מי מת?
ג'ניס ג'ופלין!
וזה כי היא חלשה, החליטה מאמא, שהכירה אותה אך במעומעם, ואפילו
לא הייתה בטוחה ששכבה איתה. ההגיון אמר שכן כמובן, כי היא
השתדלה להזדיין עם כל מי שהיה משהו אותה תקופה בחוף המערבי.
מצד שני, היא כבר לא הייתה בטוחה אם ג'ופלין הייתה משהו, או
שסתם שרה איזה בלוז ישן על בוב מקגי.