חמישה צעדים מהמכונית ועד למדרגות. חמש מדרגות ושני צעדים עד
לדלת החיצונית. חמש עשרה מדרגות מובילות לבית עצמו. אני מכירה
כל אחת ואחת מהן. שלושה צעדים ביישורת. שוב דלת. שני צעדים
לספה הקטנה. שבעה צעדים למחשב, עשרים ושבעה צעדים למטבח, או
עשרים ושניים לחדר השינה. הפונקציונליות מחייבת: מטבח פירושו
למקרר; חדר השינה פירושו עד למיטה ממש.
לאחר התלבטות, נקבעה המדיניות הבאה: קניות מדי יומיים. לא יותר
מארבע שקיות ניילון או שתי שקיות נייר (הכמות שניתן לשאת בפעם
אחת). את הכל יש לאפסן במדף העליון של המקרר. פרט לקניות איני
יוצאת מהבית. עשרה צעדים ועוד עשרים מדרגות, אם לסכם, אינם
עניין של מה בכך. יש להימנע מצעדים מיותרים.

איש אמר לי פעם: אני אוהב אותך תמיד. כיוון ששתקתי, נחשב אותו
האיש בר מזל.
הלבישו אותי בשמלה לבנה ואותו בחליפה גדולה ממידותיו. ערכו
מסיבה גדולה.
אמרו לו: בר מזל אתה. היא הבחורה היפה ביותר. השיער שלי גלש על
הגב אז. עיני השקד שלי היו מאופרות בצבעים עדינים. רקדנו כל
הלילה. ידעתי לטגן את החביתות הטובות ביותר. הייתי אמורה ללדת
לנו ילדים בהירי שיער בעלי עיני שקד.
אני כותבת לך על הילדים האלה. תלתלי הזהב שלהם מוחשיים כמעט
כמו הסכינים בפרקים. הדברים שהם לוחשים לי בלילות רועמים יותר
מהשקט בשעות היום.

עכשיו אני עוד יכולה להקליד. אל נא תחשוב שזה דבר של מה בכך.
המאמץ הגופני הכרוך בהקלדת "אני אוהבת אותך" צריך להשתקלל לתוך
המשמעות שבמילים. הנה שוב אני כותבת לך: "אני אוהבת אותך". לא
רק "אוהבת". לא "גם אני", אלא המילים המפורשות. "אני אוהבת
אותך".
האין זו אהבה? אני מושחת את אצבעותי בשמן להרגיע את הכאב הנורא
בפרקים. "אני אוהבת אותך".
כמה מילים בדקה אתה מקליד? האם זולגות מעיניך דמעות של כאב
תמורת "אני"? תמורת "אוהבת"? תמורת "אותך"? האם תצטרך אחר כך
להניח את הידיים בצד המקלדת? לנגב את הזעה מהצדעים.
אני אוהבת אותך.
בדרכי.

לאחר שנודע דבר המחלה ביקשתי את אותו האיש ללכת.
אתה צעיר, אמרתי. אתה צעיר ובר מזל. בכיתי עד שלא יכול היה
לשאת יותר, והסכים.
אהבתי אותו מאוד, אז. רציתי שיהיה מאושר. ולא היה לי אושר
לחלוק בו. רק גוף מתפורר ופרקים נפוחים.
האחרת בוודאי דקת גזרה וענוגת קרסול. הוא חובק בוודאי ילדים
קטנים רבים, שעולים ויורדים במדרגות בקלילות. הם מאכסנים דברים
בכל מדפי המקרר שלהם. פירות במגירות התחתונות, סלטים גדולים
ובריאים ברוטב חמוץ-מתוק. יין צונן בדלת.
הוא אוהב אותה. עכשיו הוא אוהב אותה.
הוא יאהב אותה תמיד. נכון לרגע זה.
הוא מאמין בזה. הוא באמת מאמין בזה.

אולי גם לך יש אישה וילדים. אולי היא נמוכה, עכברית וחסרת חן.
היא אוספת אתכם לארוחת ערב בקולה הצפצפני. אבל היא אם ילדיך.
לעולם לא תוכל לעזוב.
אתה מתמכר לאשלייה שמציעה הרשת. אתה מתאהב ביפה בנשים, באותן
תמונות סטטיות ששלחתי לך. הרי אי אפשר לראות את זעקת הכאב
בתמונה שעומדת במקומה. אי אפשר לדעת שעוד חודשים ספורים אהיה
כבר מרותקת לכיסא גלגלים. ואחר כך ידממו שרירי הנשימה.

כשאני מספרת על הילדים, אלו שהיו צריכים להיוולד, מתארת אותם
עולים ויורדים במדרגות, את צחוקם המתגלגל, את אודם הלחיים, את
ימי ההולדת שאני בודה, אתה חושב על צחוקם של ילדיך, אלה שמעולם
לא סיפרת לי עליהם.

אולי זהו השקר שלך.
הייתי בשמחה חובקת את ילדיך, מאמצת אותם במקום אלו שאין לי.

הנה גם אני לא דייקתי קודם. והרי כתבתי: פרט לקניות איני יוצאת
מהבית. ואילו במציאות אחת לשבועיים אני נוסעת לבית החולים.
שלוש מדרגות. מסדרון ארוך. (ניתן לקבל כיסא גלגלים בכניסה).
בכל פעם אובד משהו נוסף. בסוף יוכרעו גם שרירי הנשימה. האם
יכאב? האם יכאבו מפרקי הצלעות כמו פרקי האצבעות, למשל? או שמא
תהא זו תחושת החנק שתקדים את ההכרעה הסופית? את הכאב אני
מכירה. יש להתכונן לתחושת החנק.
הנה גם קודם לא דייקתי. האם יש לומר כי שיקרתי ?

אולי אתה מרותק למסך משום שגם רגליך אינן נושאות אותך. אולי
אתה נאה כל כך בתמונה, משום שרואים בה רק את מחצית הגוף שאינה
מרותקת לכיסא גלגלים. תחת המותן רגליך מתדלדלות, דקות וחסרות
ערך. אתה בוחר להציג לי את המחצית המשובחת. באצבעותיך הזריזות
אתה מקליד "אני אוהב אותך, אוהב אותך, אוהב אותך", ויודע כי
רגליך לעולם לא יוליכו אותך אלי.
הנה. אני אוהבת אותך חסר רגליים שלי. למי אכפת. נרים כוס לכבוד
האשלייה האקזוטית שלנו. אכול ושתה כי מחר נמות.
אל לך לזלזל באשליות.

אני ממלאת את האמבט במים. יש להרגיע את כאב הפרקים. יש להתכונן
לתחושת החנק. שמן אמבט מרכך ומבשם את העור. הייתי הנערה היפה
ביותר. אני מכניסה רגל פנימה בזהירות. עוד רגל. התנועה גורמת
לכאב עז. המים מרגיעים. הכאב מוכר. כואב, אבל ידוע. רק עם
תחושת החנק נותר להתמודד. נשכבת בזהירות. מכניסה את הראש אל
מתחת המים. בסוף יפסיקו הבועות. הן חייבות להפסיק.