לא רחוק, אבל עמוק, אני שם אותך.

בתחנת האוטובוס אני עומד ומחכה. יש שם בחורה עם שיער בהיר
ומשקפיים. די חמודה. אני מעיף מבט חוזר.

לא רציתי שתלכי לאיבוד, אבל גם לא רציתי שתיהי קרובה מידי. שני
מטר בערך, לתוך האדמה. אני לא יודע בדיוק, קצת קשה להעריך כשכל
מה שיש לי זה את חפירה.

היא מביטה בי חזרה. כן, עכשיו כשאני מביט על גופה, היא מוצאת
חן בעיני. מוצאת חן בעיני מאד אפילו.

אני מתנשף בכבדות כשאני מכסה אותך בחול. לפני שאני מכסה את
הראש השמוט שלך אני ממלמל סליחה חרישית. אני באמת מצטער.
הלוואי שזה לא היה חייב להיות ככה.

אני מביט בה עוד כמה פעמים, היא שמה לב שאני מתבונן בה. רק אז
אני ניגש אליה ושואל אותה אם אני מכיר אותה מאיפה שהוא. לא, לא
נראה לי, היא אומרת.

אני שונא את זה, האת הזה תמיד עושה לי יבלת בכף היד. בין
האגודל לאצבע. כשסיימתי לקבור אותך השלפוחית התפוצצה והתחיל
לרדת לי דם. מגיע לי, אני מניח.

אני בטוח שראיתי אותך, אני אומר, אבל אני לא יודע את שמך.
בוודאי לא הייתי שוכח שם של בחורה יפה כמוך. היא מחייכת. היא
מסמיקה. אתה מנסה להתחיל איתי? למה, זה עובד?

אני נכנס הבייתה ושוטף את הפצע. אני לא רוצה לחטוף זיהום. זה
עלול להתפתח לכיוונים לא רצויים. אני לא רוצה חלקיק של אדמה
בתוכי כמו שאני לא רוצה להיות חלקיק בתוך האדמה.

עכשיו שאנחנו באוטובוס אני מברר מה שמה, איפה היא גרה. היא
יפה, במיוחד כשהיא צוחקת. והיא צוחקת, גם כשאני לא מצחיק. אני
כבר יודע שהיא שלי.

טוב, כל מה שנשאר זה לשים פלסטר. מתחת לפלסטר הפצע ייסגר,
וכשהוא ייסגר, יעלם כל זכר למה שהיה לנו.

אז, מה את עושה היום בערב? אני שואל כאילו סתם ככה. היא מסכימה
לצאת איתי. היא מחייכת, גם אני מחייך. בלי לשים לב אני מגרד
בפלסטר המקומט שעל כף היד שלי.

אני לא אשכח אותך, יקירתי. גם כשאני כבר לא יבקר אותך בבוקר
במיטה כמו בתקופה האחרונה. גם כשאני לא אדבר אתך יותר, כמו
שאני עושה עכשיו. את מבינה, בין החיים, זה קצת מפחיד להתראות
עם אלה שכבר מתים.