אין לזה מלים, יש לזה מבט, יש לזה טעם מר ורעד, כמעט לא מורגש
ומנסה להתחבא, אבל זה לא עובד, נוזל החוצה מסדקים בשפיות
בהתפרצויות, בבלבול, בבכי לא מוסבר, ברעב, בצמא, בכעס מנוכר.
כמו כוס קפה, מנוצלת, עד שמה שנשאר זה רק הבוץ להתמודד אתו
לבד
צריך לשטוף, להיטבל במים, בלי לפחד, עד שהכל נוצץ, אולי יישאר
שם פס, אולי זה יעבור, אי אפשר לדעת. מה הטעם לא לנסות?
בנגיעות קטנות, כדי שלא יהיה מר מדי, מותר להיעזר בחברים, רק
כאלה שנשארים, ככה שיהיה מי שאפשר להסתכל לו בעיניים ולדעת שזה
כבר לא אמיתי, שהשד הלך, הוא כבר עשה את שלו ומחפש את הקורבן
הבא. אולי תוכלי לתפוס אותו פעם, לסרס אותו אחת ולתמיד, אבל
בינתיים תבריאי ותהיי חזקה בשביל עצמך. החיים לא הוגנים, זה
ג'ונגל בסך הכל, פשוט שלא כולם מבינים עד כמה ג'ונגל יכול
להיות הרסני לנפש של ילדה, אבל תתני לאחרים לגעת, תתני להם
לעזור, לפעמים זה קצת פחות נורא כשמכניסים קצת אור. אין פה
חוכמות ושיטות פלא, אלא פצע שרוצה להחלים, שלא רוצה להיקבר
מתחת לתחבושות חונקות וחשוכות, אלא להתנקות ולראות את הטוב
שבחיים. לאט לאט, יש יד מושטת פה ושם, אם תרצי אז גם כאן.