אני לא יכולה ככה יותר.
אני עצובה ולא חיה ולא ישנה ולא אוכלת והנה, באותות ניצחון
התחיל לו עוד לילה לבן.
אתה, אתה, אין לי אפילו תיאור הולם לגולל את מעשייך בי, לכוון
כיאות את התשוקה, את הכאב, את האובדן, שעוברים בי כשאתה איתי.
אני לא מסוגלת להוציא אותך מהראש שלי, אבל הכי גרוע-
אתה תקוע עמוק כל כך אצלי בלב, בלי שום דרך גישה- מעוקלת או
נוחה לשום אדם אחר, לאף אחד.
אני אבן.
הפכתי גוש חסר יכולת להרגיש דבר אחר חוץ מאותם רגשות נוראיים
שאני גם ככה חשה אלייך, זה כבר בלתי אפשרי.
אני רואה איך כולם מסביבי רוחשים חיים, רוכשים אהבות בשקל
ולרגע לא נותרים לבד, אבל אני, אני תמיד הייתי יוצאת דופן.
כל הדרך הביתה אני מסננת לעצמי- 'הוא לא בשבילך, הוא לא
בשבילך', ונראה כי אפילו זעזוע מח לא יוציא אותך מתוכי.
אני לא יכולה ככה יותר.
נראה כי את החיים שלך ניתבת בדרך הכי נוחה וקלה שיכולה להיות,
אתה תמיד היית מלך בלהפנים רגשות, בלהתעלם מהם כאילו לא היו,
אפילו היום, אפילו עכשיו, כשנפגשנו.
את השמיים הייתי בולעת בשבילך, את השמש, את האדמה,
הייתי נותנת מעצמי הכל, הקרבה- ככה קוראים לזה?
אתה... אתה חי לך במגדל מבוצר עם שלט על הדלת,
שלט שהיה לי כואב מאוד לראות.
אבל זו עובדה. עכשיו יותר מתמיד. זה חקוק באותיות ירוקות
בהירות על רקע כחול.
אני אוהבת אותך, אתה מבין, זו הבעיה. למעשה, אילולא הרגש
המטופש הזה הכל היה בסדר מאוד, בסדר כל כך, שפשוט הייתי הולכת
לישון עכשיו ומתעוררת בלי שרובצת בי המועקה הזו, הייתי חיה
בכיף.
אז למה?
למה למעשה אני צריכה אותך בחיים שלי, אם שום דבר לא קורה,
הרי אין תועלת בזה.
אז מצד אחד- אין תועלת בחיי השקר ששנינו מנהלים-
אנחנו הרי אוהבים אחד את השני.
ומצד שני- אין תועלת בכך שאנחנו שומרים על הקשר הזה,
הרי אתה חי איתה, הרי אתה את שלך אמרת.
אני לא יודעת כבר כלום. אני מיואשת, אני מדוכאת.
אני רפויה.
הבעיה היא שאני לא מצליחה לחשוב על שום דרך יציאה מכאן,
'כל האפשרויות חסומות',
אני תקועה.
בנתיים, אתה תחזור עוד מקסימום שעה הביתה
ותיכנס למיטה, היא מחכה לך שם- ישנה.
אני, לעת עתה, צריכה לחשוב איך להעביר את הלילה הזה
כדי לצמצם למינימום את המגע שלי עם הרגשות
כדי לא לצנוח שוב, כדי לא להיכבות.