יום אחד קמתי.

יצאתי מהבית והיה לי כל כך חם שחשבתי שאני הולכת להנמס .

אחרי כמה דקות באמת נמסתי.

ככה, מומסת לגמרי, נזלתי במורד הרחוב לרגליהם של האנשים ,
ונזלתי ונזלתי עד שנעצרתי ליד איש אחד.

שלום. הוא אמר לי.

נמסת.

אני יודעת. אמרתי לו. והוא רק חיך והמשיך ללקק את השוקובו שלו.
לא היה איכפת לי כי רוב האנשים בכלל לא שמו לב שנמסתי, אז זה
כבר משהו.

הסתכלתי איך השוקובו של האיש נמס גם הוא ונוזל לו על כל הידיים
ומלכלך לו את המכנסיים. השוקובו ואני חייכנו זה לזה חיוך של
הזדהות.

זה היה כיף להאמין שמישהו מבין אותי, אבל אחרי כמה זמן של
חיוכי הזדהות הבנתי שהוא סתם ארטיק שוקולד.

האיש לעס את השוקולד שבתוך השוקובו ואמר עד כמה השוקולד הזה
הוא הכי טעים מכל השוקולדים שיש.

לא נכון .אמרתי. אם אנד אם יותר טעימים והם גם לא נמסים לך
ביד. האיש הסתכל עלי .או לא. אני לא יודעת, המשכתי לנזול לי
במורד הרחוב.

אחר- כך נהיה כבר לילה ולא היה לי כל כך חם, אז הפסקתי להיות
מומסת. זה היה מסובך כי הייתי צריכה לטפס את כל המעלה של מורד
הרחוב שנזלתי.

הרגליים שלי כאבו ושוב התחילו לי הדמיונות הילדותיים האלו של
איזה כיף היה אם הייתי יודעת לעוף.

עד שהגעתי הביתה.