נתקפתי בפחד במה
זה לא שהפסקתי לכתוב,
הפסקתי לאהוב
את מה שאני כותב.
דברים מופשטים תיאור מצבים,
זה הלב שכבה עם הזמן.
מילותיי היו רגשותיי בעבר,
כיום הן מילים ותו לא.
מנגינה חד גונית
ואקורד מתמשך.
אהבתי,
סלחתי,
שכחתי,
אלך.
כמו בכיתה ה',
מול קהל ההורים,
מסתנוור מאורות זרקורים,
מדקלם מונולוג שנכתב עבורי.
בדממה התהומית שעטפה אותי אז הבנתי
שמילותיי
הן רק מילים,
גם המסר לא באמת עובר,
הם רק מוקסמים,
לראות ילד קטן על במה
מחופש לבוגר.
ניצלתי במה בכדי לצרוח,
לזעוק מול אוזניים קשובות,
לאקורד הסיום אשתחווה,
למחיאות הכפיים
אצא.
כיבוי האורות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.