-עוף מכאן.
-למה?
-ככה, לא רוצה לראות אותך.
הלכתי.
יצאתי החוצה. הסתכלתי למעלה, השמיים היו אפורים, וגיורא היה
עצבני, כי יריתי לו ברגל.
גיורא האדם:
גיורא הוא בנאדם מאד עסוק. הוא רובץ כל היום על הספה מול
הטלוויזיה תוך כדי שלוש פעולות עיקריות: שתייה בירה, תקיעת
גרעפסים ונפיחות וצעקות לאשתו שתביא לו עוד בירה. אם תסתיר
לו,חס וחלילה, הוא ישמיע נהימה.
עיסוקו: ... (אין צורך להשלים את החסר).
שאיפות בחיים: (...)
למה אני מסתובב איתו אתם שואלים? לא יודע. למה יריתי בו אתם
שואלים? גם לא יודע, דחף. הוא עיצבן אותי והיה לי נשק.

כל יום התקשרתי אליו לבית חולים, השארתי לו הודעות, שלחתי לו
פרחים ובונבוניירות בעטיפה לבנה עם סרט ורוד וכרטיסיות חמודות
כאלה, של "החלמה מהירה". הוא לא שם עלי. אפילו שלחתי לו מכתב,
בזו הלשון:
"גיורא היקר,
אני יודע שזה לא יפה לירות באנשים, ושזה גם קצת כואב. רק שתדע
שלא רק לך זה כואב, גם לי, יש לי צביטה בלב. זה כאב רוחני
ונפשי, זה הרבה יותר כואב מכאב פיזי, כמו במקרה שלך, יא נקבה
כוסית אחד. כל הזמן עוברות לי מחשבות בראש: אולי זה לא היה
בסדר, אולי העוזי לא היה במקום. היה עדיף להשתמש באם16. בכל
מקרה, אני מתגעגע אלייך, נשמה, ואני מצטער.
שלך לנצח,
ציון, חבר אמיתי."
למזלי, הוא לא הלשין עלי (בשביל מה יש חברים?). הוא אמר שזה
קרה כשהוא נפל במדרגות. זה בערך נכון.

טוב, נכון. אז אולי גם אני לא הבנאדם הכי מושלם בעולם. אף אחד
לא. אבל גיורא הוא עוד יותר לא מושלם. בואו נגיד שעשיתי לו
טובה. הוא למד את הלקח שלו, והמוסר השכל הוא לא להתעסק עם
מרוקאים עם נשק. על הקטע של הבטלנות אני עדיין עובד.

היום גיורא ענה לי סופסוף. זה הלך ככה:
-הלו...
-גיורא? זה אתה?
-כן, מי זה?
-זה אני, ציון.
-ביי.
פרה, פרה, איך שאומרים. אבל בסוף הוא יסלח לי. אין לו ברירה,
אני החבר היחיד שלו (אחרי מונה, הטלוויזיה). חוץ מזה, גם אני
כבר התחלתי להתגעגע אליו. לאיך שראינו משחקי כדורגל ביחד,
וקיללנו ביחד. הכל בצוותא, כמו שני חברים טובים. אפילו לקטעים
המעצבנים שלו אני מתגעגע. כמו נגיד, כששיחקנו מחבואים כשהיינו
קטנים, והוא תמיד היה מתחבא ממש לידי וישר סופר אותי, למרות
שזה נקרא לרמות, כי כל מי שנמצא מלפני, מצדדי ומאחורי הוא
הסופר. ויותר מאוחר, כשתמיד הוא היה מעתיק ממני במבחנים, כי
הוא לא התכונן בכלל. הייתי נותן לו, למרות שלא מגיע לו, כי
אנחנו חברים וכל זה. גם עכשיו הוא מעצבן. בזמן שאני קורע את
התחת בצבא, הוא טען לאי שפיות. כשזה לא עבד הוא אמר שהוא נגד
אחזקת נשק. כשזה לא עבד, הוא התחתן. עם אחותו. הכל נשאר
במשפחה. אבל באמת לא כדאי שהוא יהיה בצבא. אני לא יכול לתאר
אותו במדים, כשכל הכרס שלו נשפכת החוצה, עם רובה עליו. גיורא
חייל העל.

גיורא חזר מבית החולים היום. באתי אליו הביתה. הוא היה במקום
הקבוע שלו, על הספה. כשהוא ראה שבאתי, הוא אמר שהוא יוצא החוצה
למרפסת כדי לנשום אוויר צח, והדליק סיגריה (והפליץ) בדרך.
עקבתי אחרי. אמרתי לו שאני ממש מצטער, ושאני ממש בדיכאון מאז
מה שקרה, ושאני יושב בחדר כל היום, בוכה, ושומע  שירים של אבי
ביטר. זה בערך נכון.
-אתה משקר לי.
-נשבע לך באמא שלי (בספר הטלפונים).
-אבל שום דבר לא מצדיק את מה שעשית. פשוט שום דבר. מה בסך הכל
עשיתי?
-אני יודע. לא התכוונתי. אני מרשה לך לירות בי בחזרה.
-לא רוצה.
-נו, תירה. זה בסדר, אני לא ארגיש כלום.
-כן, כי יש לך לב של אבן. אתה כמו גוש של סיד, כמו קקי של
פרות.
-לא יכולתי להסכים איתך יותר. אבל אם אתה מתעקש, אתה לא צריך
לירות בי.
-מישהו אמר שאני לא יורה בך?
-מה אתה נהייה לי ילד קטן עכשיו? אמרתי שאני מצטער, או לא
אמרתי? חוץ מזה, אני צריך להגן על המדינה, ככה שאם אתה יורה בי
- אתה יורה במדינה.
-אבל אתה מסדר עיתונים בצבא.
-כן, והנקודה שלך?
-שאם אני יורה בך, אני עושה טובה למדינה. אני מונע ממך לירות
באנשים רק כי קמת על צד שמאל בבוקר, וחיפשת על מי להוציא את
הכעס שלך. פורקן, אעלק.
-טוב, השיחה הזאת לא הולכת לשום מקום. אני מבין שאני לא רצוי.
אני הלכתי.
-לך.
הלכתי. איך שהסתובבתי הרגשתי דקירה. זה היה כואב וירד לי הרבה
דם. טוב, מגיע לי. אבל אני לפחות ביקשתי סליחה, והכפוי טובה
הזה תוקע לי סכין בתחת (וזה דו-משמעי).

כמה ימים אחרי חזרנו להיות חברים טובים. הוא צייר לי על הגבס
(הוא הפיל אותי גם במדרגות). הוא כתב גיורא + ציון = חברים
לנצח. מחקתי את זה בטיפקס. הוא סלח לי.