היא יושבת על המדף ומסתכלת קדימה.
יש לה שיער חום ארוך ומתולתל שמגיע לה כמעט עד הבטן, ושמלה
גדולה ירוקה ויפה, ועינים פקוחות שאף פעם לא נעצמות,
עינים שלא נעצמות, עינים של משהו שבוטח בכל מה שמסביבו.
ולחיים ורדרדות, ושפתיים אדומות ויפות, וכאלה קפואות כאלה,
שנראות חמות אבל בעצם, רק חרסינה.

מושלמת, הבובה.

וכשהיום מתחיל, וחנות הצעצועים של אבא נפתחת, כל מיני ילדים
באים והולכים, וכל מיני אנשים מבוגרים, וכל כל מיני של אנשים.
והיא יושבת על המדף, עינים קדימה.
ופעם הייתי חושבת שכשאני אני עוזבת את החדר, היא זזה. הייתי
חושבת שהיא קמה ויורדת בזהירות זהירות, כדי שלא תישבר, כי היא
חרסינה.
היא הייתה יורדת בעזרת המדפים האחרים או פשוט קופצת למטה
ונוחתת על אחת מהבובות המרופדות, שחיכתה בזהירות, כדי שלא
תישבר. ואז היא הייתה מדברת עם כל שאר הבובות, וכל הבובות היו
עושות מה שבובות עושות כשאין אף אחד באזור. הן היו עושות
מסיבה, עם תה וקפה ומשקאות עם שמות מצחיקים שעושים חם בלחיים.
ואז היא הייתה שותה משהו קצת, והלחיים הורודות שלה היו נעשות
קצת יותר אדמדמות.

מושלמת, הבובה.

ואז הבובות היו שמות מוזיקה, אולי אפילו ברדיו, והיו רוקדות.
הדובי היה רוקד עם דובי אחר, והכלב הגדול היה רוקד עם הפנדה,
למרות הבדלי הגבהים. והקיפוד אולי היה רוקד עם הטרול.
והבובה, היא הייתה רוקדת עם מי שרק הייתה רוצה. עם השמלה היפה
שלה והכובע, והייתה קדה קידה ומחייכת ומושיטה יד, והייתה
רוקדת, עם מי שרק רצתה.

הייתי חושבת ככה.

אבל יום אחד הייתי בחנות הבובות כל היום, כדי לראות אם הבובה
באמת תזוז, אם היא תלחש משהו לאחד מהחברים, בקשר למסיבת בובות
בערב.
אבל היא רק זזה כשילדים קטנים חטפו אותה מהמדף והרקידו אותה
והעיפו אותה באוויר והרכיבו אותה על סוס ומתחו אותה ומשכו אותה
וסירקו אותה חזק, ככה שיכאב לה השיער.

וילדים באו והלכו, ומבוגרים באו והלכו, והבובה, הבובה עלתה
וירדה מהמדף, בלי לזוז.

ובסוף היום, אבא שם אותי על הדלפק, והוריד את הבובה, ושם מים
על מגבת וניקה לבובה את הפנים.
ואז הוא נתן לי אותה, ואמר שאני אוכל לשיר לה שיר ערש אם אני
רוצה, שהוא מרשה, לפני שהיא חוזרת למדף שלה.
והיה לי נורא עצוב עליה, אז שרתי יפה יפה, כמו שאמא שרה לי
בלילה, ושרתי נורא יפה ואבא חייך בזמן שסידר וניקה, ואני באמת
שרתי נורא יפה, הכי יפה שיכולתי, רק שהבובה תרגיש טוב.
אבל כשסיימתי לשיר, והרגשתי נורא טוב שבטח עודדתי אותה,
הסתכלתי עליה, והיא בכתה. והייתי נורא עצובה, ואמרתי לאבא,
ואבא אמר שזה רק המים מכשהוא ניקה לה את הפרצוף מכל הלכלוך
שאנשים לכלכו אותה. "זה סתם מים", הוא אמר לי.

אז שאלתי את אבא למה היא לא שוטפת את עצמה. אז הוא אמר שהיא לא
יכולה, ונתן לה נשיקה, ושם אותה בחזרה על המדף.

ומאז אני לא חושבת שהיא יורדת לרקוד עם כל השאר הבובות.
אני חושבת שהיא נשארת לגמרי לבד על המדף, עצובה כזאת,
וחבל לה שהיא לא יכולה לנקות את עצמה מכל האנשים האלה.

ממש חבל שמושלמת, הבובה.