לפני מספר ימים ישבתי תחת עץ חרוב.
אני זוכר את אותם רגעים היטב.
היה זה בשעת צהריים מאוחרת, השמש היתה בדעיכה.
היינו עייפים.
לא ישנו הרבה בלילה.
יתושים, חול, גיטרות.
והחום הזה.
יעל נכנסה לטבול במים.
אני ויתרתי.
השתרעתי על המזרון, פרסתי את שק השינה, וריחמתי על עצמי.
בבוקר שמחנו לגלות שהמכונית עודנה במקומה, חונה לצד מטע
בננות.
נסענו.

ראשה היה מונח בחיקי.
עיניה עצומות ושפתיה יבשות אך ענוגות.
ליטפתי את שערה השחור.
עץ החרוב שמעלינו נתן מצילו, באור השמש המובסת.
האוויר היה נעים.
הקיץ תם, והסתיו המתין בפתח.
בסוף כל קיץ בא הסתיו.
יעל בזרועותיי.
שכובים על האדמה, בצילו של חרוב.
בדרכינו אל המפל אמרתי לה, הנוף עצוב בעיני.
היא שתקה.
פעם בפעם עיניה מסתכלות בי.
כה צעירה היא!
איני רוצה לזוז.
שוכב ללא תנועה על האדמה הקשה.
מרגיש את נשימותיה הקצרות.
רגלי וידי כבר איבדו תחושה.
אם אזוז אהרוס את הרגע הזה.

השמש כבר שקעה.
אנחנו נותרנו חבוקים בדממת הלילה, בסיתרו של עץ החרוב.
עוד מעט, יבוא הסתיו.
אין לאן למהר.