המזעור החל באמצע שנות החמישים, בתקופת הצנע. המשאבים של כדור
הארץ התדלדלו באופן דרסטי אחרי כמה שנים של תהפוכות קשות במזג
האוויר. החקלאים במערב התיכון של ארצות הברית נהרו לערים
הגדולות, בעיקר לשיקגו ודטרויט, שם גבר הפשע והגיע לשיאים
חדשים. במהדורות החדשות בכל מקום בעולם ראו את התמונות הקשות
של "בריגדות הרעב", כנופיות משתלטות על קניונים, פושטות על
חנויות מזון ומרכולים כמו ארבה. כמו כל תופעה, היא איימה
להתפשט גם למקומות אחרים.
הישועה הגיעה דווקא מיפן. פרופסור סאשי יאמאמוטו פרסמה את
תוצאות הניסויים שערכה במזעור שימפנזים. במחקר התיאורטי
שהתלווה לפרסום, ציינה יאמאמוטו שמזעור בעלי חיים החל כבר
בשנות התשעים של המאה העשרים, היו שמועות על חתולים שגודלו
בתוך בקבוקים קטנים, אך קהילת האינטרנט הזדעזעה כל כך מהרעיון,
שהיו חייבים להכחיש את הכול ולשכנע את כולם שזו היתה בסך הכול
מתיחה אכזרית. אך למעשה, מסורת הבונזאי שהחלה ביפן במזעור עצים
וצמחים, יושמה בהדרגה לגבי בעלי חיים, ולאחרונה, דיווחה
פרופסור יאמאמוטו, ב- 2059, הושגה הצלחה גם בפרימאטים.
בעקבות הפרסום, הגיעה אל שולחנה של פרופסור יאמאמוטו, עבודת
מחקר של פרופסור קמרדט, היסטוריון זואולוגי מאוניברסיטת ברלין,
שבה טען שמזעור אינו רעיון חדש בהיסטוריה של כדור הארץ. שלדי
אדם שנמצאו ביבשת החדשה שעלתה בעקבות ירידת המפלס באוקיינוס
ההודי, אישרו את קיומו של גזע ענקים בימים עברו. כנראה שעד
לחמשת אלפים לפני ספירת הנוצרים, היה גובהם של בני אדם בין
שלושה לשלושה וחצי מטרים. הדינוזאורים נראו להם כמו לא יותר
מחיות בית חביבות. יתכן שהם מזערו חלק מזני בעלי החיים והרגו
את השאר (הגדולים והמאיימים שביניהם) לפני שהתחילו לערוך את
השינויים הגנטיים בגופם.
רעיון המזעור התקבל באיבה בשנות השישים שכונו "העליזות". אנשים
העדיפו לעקר את עצמם ולדבוק בסיסמה: "אכול ושתה כי מחר נמות".
ואכן - למחרת כל ארוחה, מתו המוני בני אדם. הקיבה שלהם לא עמדה
בעומס לאחר הרעב הממושך. ההדוניזם גם הוא לא שרד.
נראה היה שהברירה היחידה שנותרה למין האנושי, היא התערבות
מלאכותית בד.נ.א., כלומר: מזעור. ברמה העקרונית התקבלה החלטה
על ידי מועצה משותפת של חמש ממשלות העל, שמשנת 2070 ואילך,
ייוולדו רק ילדים ממוזערים.
הם ציפו שתקופת המעבר תהיה קשה. יהיה צריך לשמור היטב על
האנשים הקטנים מפני האנשים הגדולים בשלב הביניים כשהחברה תהיה
עדיין מעורבת. הבעיה לא אמורה היתה להיות חריפה כל כך בחברות
הנאורות, אך בהודו, למשל, עלולים היו האנשים הקטנים להידרס
ולהימעך למוות בטעות.
אצלנו באמריקה מצאו עותק של הסרט הקלאסי: "מותק, הילדים
התכווצו", סרט שהיה פופולרי במאה הקודמת, והוא הפך ללהיט משרד
ההסברה של פרוייקט המזעור. הורים שהסכימו שילדיהם ייוולדו
ממוזערים קיבלו תלושי ארוחות חינם, בונוסים כספיים ופנסיה
יפה.
למרבה האירוניה, במשך כמה דורות, היו ילדות קטנות בארצות המערב
ממש אובססיביות בקשר לרכישת בובות ברבי, ופתאום התגלה יתרון
עצום: מראה הבובות הקטנות עזר לרכך את ההלם לנוכח  הפרופורציות
החדשות שקיבל המין האנושי. באנשים הקטנים דמויי ברבי וקן היה
משהו ידידותי ומוכר, שהפיק והביא לידי ביטוי את יצר האמהות
הטבעי.
תעשיות מסוימות התעשרו מאוד. פישר פרייס למשל, החלה לגלגל
מחזור שנתי של 250 ביליון דולר משיווק בתים, ריהוט ומכשירי
חשמל בגודל הרצוי לדור החדש.  
עשר שנים אחרי כן שלחו הורים את הילדים שלהם למחנה קיץ באמצעות
FEDEX. בקופסאות מחוררות, כמובן.

את כל הסיפור הזה כתבתי רק כדי שאוכל להגיד משפט כמו: הם שלחו
את הילדים שלהם למחנה קיץ בקופסאות מחוררות באמצעות  FEDEX.  
ככה עובד הראש החולה שלי.