לשכת מלאך המוות
שדרות גן-עדן 666


אז כבר הרבה זמן לא ביקרת כאן. אני זוכרת שבפעם הראשונה שהופעת
אצלי, נראית כל כך מוזר בעיני. פשוט התיישבת לידי, אצלי בחדר.
ישבת והתחלת לבכות, סיפרת לי כמה קשה לך, סיפרת כמה שכואב.
סיפרת גם על המשכורת הנמוכה והתנאים המסריחים ששום אירגון למען
זכויות אדם לא היה מקבל. סיפרת שקשה, ובכית.
חיבקתי אותך, זה מה שעושים כשבוכים. חיבקתי חזק בשביל שלא
תתפרק. אחרי כמה שעות, כשהפסקת לבכות, קמת ויצאת מהחדר על קצות
האצבעות.

עבר זמן, התחלתי לשכוח. לא אותך, את האנרגיות וכמויות הכאב
הרבות שנחשפו מולי באותו יום, ממך. ואז, חזרת. נשכבת לי על
המיטה, התנצלת על ההתחלה הלא מנומסת שהייתה בפעם הקודמת
שנפגשנו ואמרת שהפעם אתה מוכרח להציג את עצמך. "תום" מי חשב
שלמלאך המוות יש שם? ועוד שם כזה - "תום". כפל המשמעות הזה
התחיל להתחבר לאישיותך שהשתקפה מולי. אמרת שקפצת אלי רק לכמה
רגעים, כי התגעגעת. אפילו לכוס השוקו החם שהצעתי לך, מה שהתאים
לאותה תקופה של השנה, סירבת בתוקף ואמרת שאתה חייב לעזוב. היית
בתקופה לחוצה בעבודה וגם השגיחו עלייך כל הזמן - שלא תחפף חס
וחלילה. ושוב עזבת בלי להשאיר עקבות.

את הפגישה השלישית אני לא אשכח. המבט המלנכולי שלך כבר אמר לי
הכל. העצב הזה שנשפך לך, ממך, מכל הכיוונים. לא היו לי מספיק
מגבות בבית בשביל לספוג הכל. אמרת שנמאס ושאתה חייב לעזוב.
סיפרת לי על המבט. המבט שיש להם על העיניים כשהם מסתכלים
עלייך. המבט הבוטח הזה, המסור הזהשילך אחריך למשך כל הדרך, כי
כבר אין דרכים אחרות. בכל פעם שקיבלת מהם את אותו מבט, התחלת
לדמם מבפנים. דם שהחל לצאת מתוכך, ממקום לא ידוע, כל פעם מחדש
כאב כל כך עד שלא יכלת לשאת את זה. אמרת שבפעם הבאה שתישלך
למשימה, תסתכל במראה ובמקום רק לקבל מבט בוטח, גם תיתן אחד
כזה. ואז הכל יפסק.
כל כך כאב לי, החל לכאוב לי ממש עלייך ועל הסבל שאתה עובר
במציאות המסריחה שלך. הכאב היה כל כך חזק, יצא ממקום לא ידוע.
הסתכלת עלי, במבט הכי בוטח שיש.

זאת הפעם האחרונה שהתראינו.