[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דורון סאייג
/
סיפור רכבת

ברגע שנכנסנו לקרון הרכבת הפכנו לסלבריטיז. אבל זה לא מפתיע,
כבר התרגלנו לזה בסין. סידרנו את התיקים, התמקמנו במיטות
והתחלנו בשיחה עם הסינים בקרון, שנראו מאוד מסוקרנים.
שוב זו הייתה שיחה מוגבלת כזאת בגלל השפה וה -  PHRASE BOOK
שברשותנו. השאלות התרכזו ב - "איך קוראים לך", "מה המקצוע שלך"
והתדרדרו לרמה כזאת ששאלנו ילדים בני חמש אם הם נשואים וכמה
ילדים יש להם.
אבל עדיין, כשאנחנו שואלים בעצם חמש שאלות פשוטות, שבאופן רגיל
זה היה לוקח שתי דקות, עם הסינים זה לקח כמעט שעה. אבל ככה זה
בכל המזרח, והתרגלנו כבר. אם בארה"ב time is money אז במזרח זה
כנראה waste of time is money. אבל ברומא התנהג כרומאי, ואחרי
כחודש אתה מבין את הפרינציפ וכבר לא מתרגש. וחוץ מזה, יש לנו
נסיעה של 35 שעות ברכבת, אז מה זה שעה על שיחת חולין?
אח"כ, התחלנו מיכל ואני לדבר. על החיים, תחביבים, משפחה -
הכול!. כשנכנסנו ל sleepers זאת הפכה להיות שיחת נפש כזאת
ששופכים בה את כל הלב. משהו שאי אפשר לעשות בארץ, או עם מישהו
שאתה מכיר ממש טוב. יש משהו נוח בלשפוך את הלב למישהו שכמעט
ואין לך קשר איתו. מיכל סיפרה לי על העבודות שעבדה בהן, ואני
מצידי סיפרתי על שלי. היא סיפרה על החברים שהיו לה - ואני
סיפרתי על החברות שלי. בסוף היא סיפרה לי גם על כל הפחדים שלה
- "כנראה שזה משהו מהגלגול הקודם שלי", היא אמרה והוסיפה
"בגדול - זה קשור לפחד ממקומות סגורים ופחד מגבהים. בגלל זה
אני מפחדת לנסוע במכונית על צלע הר, לטוס, ואפילו עכשיו ברכבת
אני קצת מפחדת, בייחוד כשכל כמה דקות בוקע רעש מוזר מהפסים".
"אני", אמרתי לה, "נמאס לי לחיות בפחד. אנשים מפחדים מכל דבר
ומכל אפצ'י. נוקטים באמצעי בטיחות לגבי כל שטות, לוקחים כל
תרופה, ובסוף מה - מתים מתאונת דרכים." רעש פסי הרכבת הפריע
לשיחה והוציא ממיכל צרחה קטנה. צחקתי, והסברתי לסינים בתאים
מתחתינו שהיא משוגעת. הם חייכו בהבנה וחזרו לאכול. לפעמים זה
נראה כאילו כל מה שהם עושים זה לירוק, לאכול ולעמוד בפתח של כל
מיני מסעדות, בתי מלון, בנקים וכולי. סוג של תחביב אולי.
מיכל ואני המשכנו לשוחח על כל הדברים בעולם עד שהיא הלכה
לשירותים, ואני שלא צריך יותר משתי דקות להירדם ניצלתי את
ההזדמנות.
לפתע התעוררתי בבהלה - רעש הפסים הפחיד אותי. "זה סתם שטויות",
חשבתי לעצמי. "כל עוד ממשיכים לנסוע זה אומר שהכול בסדר"
המשכתי בשכנוע העצמי. אבל משום מה, זה לא עבד. פתאום נכנסו לי
מחשבות לראש שאולי זה באמת קצת מסוכן. הרגעתי את עצמי וניסיתי
להירדם שוב. אבל הפעם, משום מה עברו שלושים דקות, ואני עדיין
ער עם כל מיני מחשבות מוזרות בראש. הייתי קצת מצונן, והאף שלי
היה סתום. ניסיתי לנשום דרך האף, אבל לא נכנס לי אוויר. ואז
פתאום החלטתי שאני הולך להיחנק. פשוט שכנעתי את עצמי שאם האף
סתום, ולא נכנס ממנו אוויר, אז אני איחנק. פתאום פחדתי להירדם
- כי עכשיו, כשאני ער - אני עוד שולט בזה. אבל אם אני אירדם,
אני פשוט איחנק ואמות. אז גם שמתי לב שממש מחניק בקרון - לא
נכנס אוויר כי החלונות סגורים והמיזוג לא עובד. החלטתי לרדת
למטה, ללכת לשירותים ואולי לשאוף קצת אוויר - זה בטוח ירגיע
אותי. ניסיתי לנעול את הנעליים, אבל היה לי צפוף מדי. התקרה
נראתה נמוכה, וגם ה - sleeper נראה פתאום צר מדי. ואז שכנעתי
את עצמי שאני קלסטרופובי, ואם אני לא איחנק למוות, אז בטוח אני
אמות מחוסר מקום. "אי אפשר לזוז פה, אני חייב לצאת מכאן!"
חשבתי, ואיכשהו נעלתי את הנעליים וירדתי למטה. הסתובבתי ברכבת,
נשמתי אוויר מבחוץ ונרגעתי. "איזה שטויות נכנסו לי לראש. פעם
אחרונות שאני מדבר עם בנות על פחד, - תראו מה זה עשה לי".
עליתי בחזרה ל - sleeper שלי והורדתי נעליים. אבל שוב נראה לי
המקום צפוף. כשנשכבתי - ראיתי שהתקרה ממש נמוכה - וזה נראה
כאילו היא יורדת למטה עוד ועוד. הסתכלתי מסביב וכולם נראו לי
שלווים. אבל מה - שלווים מדי. כל כך שלווים - שזה נראה כאילו
הם לא נושמים. החלטתי לעקוב אחרי מישהו ספציפי. הסתכלתי עליו
יותר משתי דקות - והוא באמת לא נשם. עקבתי אחרי מישהו אחר -
וגם הוא לא נשם. כל ה - sleeper שלי לא נושם!!!. החלטתי להעיר
את מיכל. "מיכל" לחשתי בשקט, כדי שהיא לא תתעורר. "מיכל" לחשתי
יותר חזק. "מיכל" כבר ממש קראתי בשמה. - היא לא הגיבה. נגעתי
בידה ואמרתי "מיכל - קומי". אבל כלום, היא לא הגיבה. אז שמתי
לב שהיא גם די קרה. עקבתי גם אחריה, ואפילו היא לא נשמה. -
"מיכל" צעקתי תוך כדי שאני מנענע אותה לגמרי - כבר כמעט מרביץ.
ממש נלחצתי - מה קרה לה? "מיכל" צרחתי בכל כוחי תוך כדי שאני
נותן לה סטירות. - "מיכל, קומי!!!"
ואז שמעתי רעש חזק כזה, של פסי הרכבת, והתעוררתי שטוף זיעה.
הסתכלתי מסביב וכולם ישנו. שלווים, והפעם גם נושמים. גם מיכל
ישנה ונשמה. "זה היה רק חלום" חשבתי, "אבל זה הרגיש ממש
אמיתי". ניסיתי לחזור לישון שוב, אבל אז שמתי לב שהקרון ממש
מחניק, וגם האף שלי סתום - ואני לא יכול לנשום דרכו. - וחוץ
מזה ממש צפוף פה....







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שועית עושה
פלוצים.


האוניברסיטה
הסלוגנית


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/5/03 5:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דורון סאייג

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה