אני חושב שעברתי התקפת פאניקה. ישבתי על המיטה וקראתי ספר,
"המיתוס של סיזיפוס" של אלבר קאמי, כשלפתע הרגשתי שהגרון שלי
יבש לחלוטין. הלב שלי החל לדפוק בקצב מואץ, כפות הידיים שלי
להזיע והנשימה שלי הפכה מקוטעת ונרגשת יותר מרגע לרגע. ניסיתי
לשאוף ולנשוף אויר אבל זה רק גרם לי להרגיש רע יותר. הלכתי
למטבח והכנתי לעצמי קפה. בניגוד להרגלי שמתי יותר חלב ופחות
מים חמים. התיישבתי מול המחשב וניסיתי לעבוד. בשניה שהבאתי את
הקפה לכיוון הפה ידי הימנית נתקלה במסך והקפה נשפך כולו על
המיקלדת. הרמתי והבאתי אותה אל פי. ינקתי את הקפה מבין המקשים.
ינקתי אותו מהסמך, ינקתי אותו מהאלף וינקתי אותו מסימן השאלה.
קמתי מהכסא והתחלתי להסתובב בחדר. השעה היתה קרוב לחצות, בגינה
מתחת לבית ישבו שלושה ילדים עם נרגילה וצחקו בקול גדול. זה
הטריף אותי. רקעתי על הרצפה והשכן מלמטה הגיב במכות על התקרה
עם המטאטא. לא יכולתי לנשום. פתאום כאילו כלום לא היה קיים.
כלום לא היה משנה. נשכבתי על הרצפה. הורדתי את החולצה, את
המכנסיים, את התחתונים. הרצפה היתה פחות קרה ממה שחשבתי. רציתי
למות. החלטתי למות. ניגשתי לארון, והוצאתי ממנו את החומר
לניקוי האסלות, שקניתי לפני שלוש שנים ומעולם לא השתמשתי בו.
מזגתי ממנו בנדיבות לכוס הקפה, ערבבתי ושתיתי. נשכבתי חזרה על
הרצפה וחיכיתי. עברה דקה, עברו שתיים, עשר, וכלום. התרוממתי
והתיישבתי על המיטה. הלכתי לאמבטיה ושטפתי פנים. הקאתי קצת,
במתכוון על עצמי. על הרגל. בחנתי את פני במראה כשראיתי את סכין
הגילוח מונח לו ברישול בצד הכיור. לקחתי אותו והתיישבתי במרפסת
החמה. פתחתי את התריסים והסתכלתי על השמים. הירח היה חצי כדור
שקוף חלבי, ומסביבו עננים נזופים נעו ממנו והלאה. עשיתי חתך
בפרק ידי הימני, ולאחר מכן בזה השמאלי. דם התחיל לזרום,
קילוחים קילוחים, על חזי, על בטני, ובמורד גופי. ישבתי במרפסת,
ממתין לו, למוות, שיבוא. הדם, שלבינתיים נפגש ויצר חברות עם
הקיא על הרגל שלא טרחתי לנקות, התחיל להיקרש. ריח סמיך ומתוק
התפשט סביב סביב. אב צעיר נכנס לגינה עם ביתו הקטנה. היא עלתה
על הקרוסלה והחלה להסתובב באקסטזה, מלווה כל סיבוב בזעקות
אושר. לבינתיים האב הרים את הצואה של כלבו, והניח אותה בפח
האשפה. הילדה עפה מהקרוסלה ונחבלה בראשה. היא בכתה. ואני
חיכיתי למוות שלא בא. הראש שלי היה ריק, לא הצלחתי לחשוב על
כלום. ניסיתי להבין למה רע לי כל כך, מדוע אני עושה את זה
לעצמי, אבל כלום. יצאתי מהבית, כמו שאני, עירום. הלכתי ברחובות
העיר העייפה הזאת, הזקנה, המיוסרת, שראתה כבר הכל. החום עלה
מתחת לאדמה, מתחת ליסודות העיר, אגרסיבי ולא מתפשר. אני לא
יודע כמה זמן הלכתי, אני גם לא זוכר שראיתי אנשים. התחלתי
להרגיש את הדופק בפרקי הידיים, והבטן החלה לכאוב. אני מניח
שאנשים רבים הביטו בי, אבל אני לא ראיתי אף אחד. עליתי על כיכר
דיזינגוף. חבורה של פאנקיסטים ישבה על ספסל תכלכל. נכנסתי לתוך
חלל המזרקה, שיבש ממים לפני שנים. נזכרתי איך כשהייתי ילד
ראיתי את המזרקה פועלת בפעם הראשונה. נסעתי עם אבי באוטו
המשטרתי על דיזינגוף, מכיוון צפון לדרום, כשלפתע ראיתי אותה,
על שלל צבעי הגאווה שלה, יורה חצי מים לאוויר, ולשון אש מזדקרת
בשחצנות במרכז. החנינו את הרכב בצד, וטיפסנו על הכיכר. אני לא
יודע כמה זמן עמדתי שם, בוהה בפלא הזה, מתרגש. אני חושב
שבכיתי. ואבא הביט בי, ונתן לי יד, ובאי רצון הלכנו משם. באמצע
הדרך למטה הסתכלתי אחורה שוב, ואני חושב שידעתי כבר אז שאין
טעם לחיות, שהחיים הם לא באמת, שהרגשות שלנו הם לא באמת.
שכבתי במזרקה והרחתי את ריח השתן של הכלבים ושל ההומלסים.
עצמתי עיני והתפללתי לאלוהים הזה שיגרום למזרקה לעבוד. התפללתי
לאש והתפללתי למים. לבסוף פסעתי החוצה והתיישבתי על מעקה
המזרקה. כלב רזה ומדובלל התקרב לעברי. ליטפתי בעדינות את ראשו.
הוא ליקק את רגלי, את הדם, את הקיא. אני חושב שהיה לו טעים.
הושטתי לו את פרקי ידי, שילקק את הדם גם משם. הוא ליקק
בהתלהבות. זה דגדג. הוא חשף שיניים, נעץ אותם בפרק ידי
השמאלית, וקרע לעצמו חתיכת בשר. הוא התרחק איתה כמה מטרים
הצידה, תוך כדי השמעת נהמות, התיישב והתחיל לאכול.
הסתכלתי פנימה, דרך השסע, אל תוך ידי הפעורה. רחרחתי את החור.
ליקקתי את הבשר. שיחקתי קצת עם כף היד שהתנודדה בצורה מוזרה על
החלק החסר. השענתי את ראשי על ידי הימנית, עצמי את עיני, ואז
פקחתי אותן שוב. אני זוכר שבפעם הראשונה מאז שנולדתי, הרגשתי
מאושר.