נמאס לי מזה כבר, כמה עוד אני עוד אוכל להמשיך ככה.

הם לא מבינים את הסבל, הם לא ידעו מה זה להיות ככה, כמוני עד
שזה לא יקרה גם להם.

כל היום להיות באבל, להיות מכוסה באפר, להיות בסירחון המתמיד
הזה, הצחנה הקיומית שלי, והם אומרים לי שלזה נועדתי, זהו עצם
הקיום העצמי.

כל היום במקום האפוף עשן הזה כשכל השחור יורד עליי, כל יום
מחדש לסבול את האנשים הטפשים האלו שלא קולטים מה זה להיות אני,
שמעולם לא שמו את עצמם במקומי.

לדעת שבסוף אני נועדתי להישבר, פשוט זה מה שקורה לכולם, השאלה
היא רק מתי, השאלה היא רק מי יעשה לי את זה ולמה ואיך?

לעולם לא לדעת מי באמת קרוב עליי או מי סתם בא לבקר ולעשות לי
עוד כתמים שחורים בנשמה, עוד צריבות מכאיבות בנפש, עוד קצת
סירחון הבלתי נסבל.

אתם חושבים שזה קל מה?
נראה נוח כל היום לשבת ולא לעשות כלום, לנוח ושרק יבואו וינצלו
אותי, שאני רק כלי להשגת המטרה, כדי שהחיים שלכם יהיו נקיים
ונוחים יותר, שיהיה יותר נעים ומסודר כשאנשים אחרים באים
לבקר.

אף אחד לא יודע, הם לא מקשיבים, הם לא מבינים מה התחושה
כשמאפרים עלייך ומכבים עלייך סיגריות!

אף אחד לא מבין מה זה להיות מאפרה!!!