מתוך ענן כבד של עשן יצאת, ושאלת "אני איש אמיתי, ואתה?"
התבוננתי בך במבט מוזר, מבט מלא זילזול על ההכרזה הפלצנית,
הסתובבתי לאחור בלי לענות, פשוט ברחתי.
רק כשהגעתי הביתה הבנתי את המשמעות.

החדר היה מבולגן, הרצפה כאילו נעלמה, ואני כבר התרגלתי.
נשכבתי על המיטה, בהיתי בתקרה, וחשבתי עלייך."אני איש אמיתי,
ואתה?" המשפט הזה הידהד לי בראש, ידעתי שעד שאני לא אבין
ת'משמעות שלו, הוא לא יעזוב אותי.
אז ישבתי לחשוב מה רצית.
מה זה איש אמיתי?
המחשבות לא הירפו, גררו אותי לעוד לילה לבן, עוד לילה של דמעות
בלתי פוסקות, עוד לילה של מבטים נואשים בזיכרונות ישנים.
פתאום זה הכה בי.
רצתי החוצה, טרקתי את הדלת, ורצתי לעבר הבית שלך.
הבנתי.

"עוף מפה!" צעקת עליי, "מה אתה רוצה עכשיו?", הבטתי לרגע בשעון
שהצביע על השעה ארבע ועשרים, בבוקר כמובן.
"אתה יודע, אתה מזכיר לי את הילדה ההיא מהשיר של טורי
איימוס".
חייכת חיוך ציני מרושע שכזה, תפסת אותי, ומשכת פנימה.
המבט המפוחד שלי סרב להיפרד מהפרצוף למרות שנתת לי להיכנס.
חוסר הביטחון לא נמוג גם כשאמרת שאתה סולח לי על הבורות, ולפני
שהבנתי מה אתה רוצה לומר, שאלת ישר "נו ... הבנת את המשמעות של
איש אמיתי?"
הבטתי בך שוב.
מבט מלא הערצה, על האומץ, על זה שאתה תמיד יודע מה לומר, בדיוק
ברגע הנכון.
קירבתי את פי לעבר אוזנך, ולחשתי לך את התשובה.
התרחקת ממני בניתור קל, חייכת, התקרבת אליי שוב, ונישקת אותי.

"אני איש אמיתי, ואתה?"