אלוהים.... אתה כל כך יפה כשאתה נרדם... וכשאתה על סף השינה,
כשאתה מפהק לאט לאט לתוך האוזן שלי ומגרגר... ואתה יפה כשאתה
מחבק אותי ואתה נוחר בצחוק לתוך הכרית שלי כדי להעיר אותי
ולעצבן אותי... אתה יודע כל כך טוב שאתה תעצבן אותי ואני אנשוך
אותך ואז אתה תוכל להפוך אותי על הבטן בכוח, להתיישב עלי
ולדגדג אותי עד דמעות... עד שמתוך הצחוק ההיסטרי שלי אני אתחנן
שתפסיק...
אתה כל כך יפה... אתה מחבק אותי כל פעם מחדש ומזכיר לי שקבענו
לא לישון... הממ... לפחות עד 3. ועכשיו רק 2 אז 'קקקקדימה -
בואי נסתדר איכשהו בצורה לא נוחה'... וכל מה שאני רוצה להגיד
לך שאין - אין דבר כזה תנוחה לא נוחה כשאתה לידי. אין שום
אפשרות שאתה תחבק אותי, תנשום אל תוך עיני ותאחז במותני ולא
יהיה לי נוח, ואני לא ארדם. אבל אני נשארת ערה... גם כי אני
רוצה לראות אותך נאבק בקורי השינה שמנסים להפיל אותך וכובש
אותם אבל בעיקר כי הבטחתי לך.
ואני מסתכלת על הפנים שלך מן הכתף שעליה אני משעינה את ראשי,
ואתה כל כך יפה... והלב השחור שלי מאבד איפשהו שם פעימה...
והעיניים שלך כהות כי הלילה שחור ואני תוהה האם הן סגורות או
אולי הן פתוחות ומסתכלות עלי... לא לא, הן סגורות. ואז אני
רואה אותך מחייך, מסתכל עלי ושואל 'מה?'... ואני רוצה לענות לך
שאני אוהבת אותך, ואתה יפה כשאתה נרדם ושאני רוצה להישאר ככה
לנצח ולא לעזוב ולא ללכת ולא להיזכר שאני צריכה ללמוד או לחשוב
או להתמודד עם כל הבעיות שמהן ברחתי אליך. לא רוצה שום דבר.
רוצה אותך ואף אחד אחר. ואז אני שותקת, ולא אומרת לך כלום כי
אני לא יכולה. ואתה מסתכל על העיניים שלי בתוך החושך ואני
מסרבת להאמין שאתה יכול לראות שאני בוכה.
אתה כל כך יפה, ואני לא יודעת להגיד 'אני אוהבת אותך'. אתה
מחבק אותי ומחזיק אותי בכל גופך בצורה הכי ארוטית שאני יכולה
לדמיין. אתה קלוע בי - ידיך, רגליך, גופך כולו הופך לחלק ממני
ואני נרדמת. ואינני מתעוררת בלילות כאשר אני אתך. אני ישנה שנת
תינוקות נפלאה, נטולת חלומות ורגועה. ואני ישנה עד מאוחר
ומתעוררת רק, אבל רק כשהשעון מצלצל, מנצלת את מספר השניות
שנשארות בין ההתעוררות שלי לשלך כדי להעיף מבט חטוף עליך
ולעצום עיניים כדי לאפשר לך להעיר אותי ולהרגיש אוהב. אתה
מדגדג אותי ואני מפהקת ושואלת 'מה? בוקר...?' ואתה עונה
לחתלתולה שלך 'כן, בוקר'. ואני מפהקת. פתאום אתה לא נראה לי
מאושר... ואתה קם והולך לכמה דקות ואני נרדמת שוב רק כדי
להתעורר שוב אליך. אתה יושב מעלי ואומר - 'את יודעת? קיבלת
100', ואני ידעתי שאתה תלך ותבדוק בשבילי בעיתון את התוצאות של
הבחינה אבל מסרבת להאמין שידעתי נכון.
אתה יפה בבוקר, אבל בערב אני אוהבת אותך יותר. בערב אני יכולה
להאמין שהלילה - הלילה אתה תאהב אותי. הלילה יכה בך הברק
שיגרום לך להבין שאתה אוהב את הילדה הזאת, החתלתולה שמוטלת
במיטה שלך, מגרגרת ונושכת אותך. אתה תבין שאתה מדגדג אותי לא
סתם ככה, כדי להצחיק, אלא כדי להרגיש שאתה רוצה לשלוט בי
ולאחוז אותי ולאהוב אותי. אני יכולה לקוות, נכון? אתה מרשה לי?
אתה מרשה לי לקוות שאתה אוהב אותי? אבל בבוקר... בבוקר אני
מבינה ששוב חיבקת אותי אל תוך השינה רק סתם ככה... חיבקת אותי
כי זה נחמד, ידידותי, אבל לא כי אתה באמת באמת אוהב. בבוקר אני
יכולה להשעין עליך את הראש ולצפות בטלוויזיה באלכסון. לראות
דרך אותן התמונות הטיפשיות בזמן שאני סופרת את השניות שבורחות
ממני. בורחות וקרבות את הרגע שאני אצטרך ללכת אל המקום שקוראים
לו הבית, לבד.