את ממשיכה לשתוק. מחייכת אל אנשים אחרים, בוכה כשמתחשק לך.
מרכזת מסביבך את כל העולם. אולי הם טעו. אולי העולם לא סובב
סביב השמש אלא סביב נשים יפות. כי אם לא, אני לא מבינה איך הן
מצליחות לשנות בקלות בלתי נסבלת שכזאת סדרי עולם. את עם פרצוף
הכלבלב שלך, את שאמורה להיות החברה הכי טובה שלי, את שמשחקת
בכולם בלי להכיר שאת שחקנית, שמבקרת תכונות פסולות באנשים זרים
ופוסלת את כל מה שאני סעיף אחרי סעיף. את, את שכמעט והתאהבתי
בך כהחלטנו להטריף את כולם עם נשיקות א-לה-לסביות. את.

פעם היינו אחרת. היום את מספרת לי עד כמה הימים הקרובים שלך
הולכים להיות קשים ומוסיפה במאמר מוסגר פשוט כך, בלי למצמץ
אפילו, שאני ארחם עלייך, אומרת שאת אוהבת שכשאת מספרת על
הקשיים שלך הסובבים יאנחו בדרמטיות ויכירו בעובדה שהסבל שלך
גדול פי אינסוף מהסבל היומיומי שלהם. טוב. אני מסתכלת עלייך
תוהה איך הפכת למה שאת היום.

הרי פעם היית אחרת. פעם היינו מחייכות בלי הפסקה, כותבות נדרים
על פתקי נייר ומחביאות בכל מני פינות נסתרות, מתגנבות לגינה
כדי לעשן סיגריה ראשונה ושנייה ביחד בלי שאף אחד ידע. וזה היה
הכי קרוב לעולם שהיה לי, הכי קרוב לקלישאה האמריקאית של "Us
against the entire world". חגתי סביבך. יתכן והייתי פלנטה אבל
מהפרספקטיבה החדשה שאני מקבלת בזמן האחרון נראה לי שהייתי סתם
עוד כוכב שביט חולף במערכת שלך. אם כן אז שתדעי, אני אחלוף ממש
עוד מעט. אני יושבת מדרגה מעלייך לבד בשיעור הספורט בחצר ואת
יושבת שם מוקפת ארבעה בנים. אף אחד מהם הוא לא החבר שלך. שניים
שהחליטו לנסות את מזלם ולספוג קצת אבק כוכבים, הידיד הכי טוב
שלך שמאוהב בך עד כדי טירוף, שאת משחקת בו בלי להודות שאת
משחקת והידיד הכי טוב שלי שהחליט שלשבת לידך זה המקום המתאים
בשבילו. הוא לא יישב איתי אלא אתך כי את כל כך שבירה עם
העיניים הכחולות והגדולות שלך, עם השיער הגולש ועם החיוך השקט
שמופיע רק לעיתים רחוקות. הוא, האדם הטוב אבל הקר שלא מאמין
בדיוק כמוני באהבה, הוא שלא חיבק אותי כשנשפכתי במכונית שלו
מרוב דמעות אחרי שכמעט נאנסתי בטרמפ, הוא חיבק אותך כשפתאום
התחלת לבכות באמצע השיעור בלי שום קשר למציאות. כששאלתי אותך
מה קרה לך אמרת לי שכלום ואז דיברת עם הידיד המאוהב שלך במשך
חצי שעה. כנראה שאני פשוט לא מרחמת עליך מספיק. אני לא יודעת,
נראה לי שפעם היית אחרת. אולי אני טועה.

התחלתי לעשן שוב כי רציתי להתמכר. הרגשתי בשליטה מדי, יציבה
מדי - בדיוק ההפך ממך. אני לא יודעת אם רציתי להתמכר או רציתי
שימנעו ממני להתמכר. הדאגה שמרעיפים עליך הידידים שלנו בויכוח
על השאלה האם מותר ל-ך לעשן קוסמת לי. מה לא הייתי נותנת עבור
שלושה אנשים שמתחילים לכרכר סביבי מודאגים יותר מציפור על
גוזליה ברגע שאני מקרבת סיגריה לפה בתחינה שאני לא אעשה את זה
וארבעה מנגד שטוענים בתוקף שאלה החיים שלי ומותר לי לעשות מה
שאני רוצה. כמה הייתי רוצה שאנשים יתווכחו על החיים שלי.
שהחיים שלי ידאיגו מישהו אחר מלבדי. הרי תמיד הם הדאיגו רק
אותי... הם כולם דואגים לך כאילו את אובייקט ציבורי. רשות
הכלל. את חשובה לכולם למרות שאת לא עושה דבר למענם. דעתך
חשובה, מעשייך עקרוניים. תמיד צריך להתייעץ אתך בין אם זאת
החברה החדשה, בדיקת הריון או איידס, בעיות בבית או סתם שטויות.
תמיד יציגו בפניך את כל החברים החדשים. תמיד. מה לא הייתי עושה
למען קצת מתשומת הלב הזאת שאמנם ברוב המקרים נראית צבועה אבל
בכל המקרים נראית כל כך נחמדה וקורצת.

אני מרגישה קטנה לידך. סגורה לידך. את ממזערת אותי. את יצרת
אותי. אני חבה לך את עצמי אבל אני באמת לא יודעת מה לעשות. האם
את השתנית? או שזאת אני שהשתניתי? היום כואב לי להיות אתך גם
כי את קצת רעה אליי אבל בעיקר כי את רעה אל עצמך. אני אוהבת
אותך נורא. אני אוהבת את הקיום שלך, את מה שאת מייצגת בשבילי.
כואב לי לראות אותך נחנקת בתוך האימג' הזה שיצרת לעצמך, ילדה
יפה שטוענת שלסטייליסטים מגיע למות.  כואב לי לראות אותך נאבקת
ביצר האימהי שאת מעירה בכל אחד, אפילו בגברים. זה משעשע אותי
לראות איך שגברים נעשים פתאום מלאכים בשליחות אלוהית כשהם
לידך. משעשע אותי לראות שהידיד המאוהב שלך החליט לתפוס את
תפקיד האבא שלך שבא לבקר רק לעיתים רחוקות. שהוא אמר לך שהוא
שונא את אבא שלך. ועוד יותר משעשע אותי שהודית באחת השיחות
הבודדות שלנו שבסופו של דבר את זקוקה לכל תשומת הלב שמרעיפים
עלייך. כאילו שלא ידעתי. את הרי תמיד מכחישה את כל האמת שאני
אומרת לך.

ילדה יפה שיש לה כמעט הכל חוץ מהיכולת להחליט, חוץ מהיכולת
להיות לבד, חוץ מהיכולת להתמודד. ילדה שיש לה את רשת הביטחון
הכי טובה בעולם. שתי וערב של יופי, של גברים שיעשו כמעט הכל
למענך, של הנשמה התאומה שלך שמצאת לאהוב אותך, של מעריצים
סודיים, של אבא שרוצה לשלוח אותך ללמוד היכן שתרצי, לרצף לך את
החיים במרצפות זהב, של גוף כמעט מושלם והיכולת להשתמש בו. אם
יצר ההשמדה שלך יחליט להפיל אותך - הם כולם יתפסו אותך וישיבו
אותך לפסגה. הם לא יתנו לך ליפול. אולי לקרטע מדי פעם אבל את -
את אף פעם לא תפלי. ילדות כמוך לא מתאבדות. רק ילדות כמוני. את
מבינה, כדי להתאבד כמו שאת תמיד מאיימת לא צריך לכאוב, לא צריך
להיות היסטריים אלא צריך שהגוש הזה בבטן ישב שם בלי שום יכולת
להוציא אותו ויגדל ויגדל עוד ויתפח לממדים עצומים ויחנוק
מבפנים. גוש של בדידות ושל עצבות ושל כישלונות קטנים כאלה
שמצטבר ומתחיל להרקיב בלי שום מערכת סינון או אוורור. האנשים
שמתאבדים הם אלה שלא יודעים מה לעשות כי גם כששואלים לשלומם אף
אחד לא באמת מתכוון אלא רק מצפה ל"בסדר". אלה שחונקים את
הדמעות. אלה, הם שמתאבדים, אבל לא-לא, אל תדאיגי את עצמך, אני
לא אתאבד. אני לא כזאת. אני יודעת שגם לך רע וזה מנחם אותי קצת
כי כל האנשים האלה בסופו של דבר חונקים אותך ומשאירים אותך
במקום. אני מודה, המון פעמים רציתי את רשת הביטחון שלך, לנוח
ולדעת שיסדרו בשבילי הכל, אבל היום אני כבר מבינה שאני מעדיפה
לדעת להיות כמו שאני ולא כמוך. כי בסופו של דבר אני, אני יכולה
להגיד שאת כל מה שאני השגתי לבד, ואת?

אז את יודעת מה? אז אין לי רשת בטחון. בכלל. אז מה? אז אני
פשוט אשתדל לא ליפול, לא?