"חלמתי עליך היום, אתה יודע? חלמתי שאתה מחבק אותי בתוך האוהל,
מרחיק את כולם מפתחו ואוחז בי חזק. חלמתי שכולם רוצים להיות
בתוך האוהל שלך - אבל רק אני נמצאת בו. רק אני. ואז האוהל עלה
בלהבות וניסיתי לברוח, ניסיתי בכל הכוח שהיה לי, אבל חיבקת
אותי חזק, משכת אותי לקרקע, ליטפת את ראשי כאומר "ילדה טובה"
ואמרת לי להישאר ולמות. אמרת ואני האמנתי, ובחוץ שמעתי את
הפראים הקטנים האלה צוחקים ורוקדים. צוחקים שהנה, הנה, הם הרגו
את המכשפה, הרגו אותה, הרגו אותה, הרגו אותה. הן הרגו את
המכשפה הקטנה שלקחה אותו לעצמה ושמרה.

"וחלמתי היום שאני שוכבת על חוף צהבהב ומולי ים שכולו כחול
שאין לו סוף ואין לו התחלה. חלמתי שאני שותה משקאות בצבעים
קיציים עם מטריות קטנות ודובדבנים מסוכרים והשמש מרקדת על
כתפיי ועל בטני ועל כולי ואני חופשיה, באמת חופשיה, כמו שתמיד
רציתי להיות. אבל האי מתחיל לרעוד, ולהזדעזע מצד לצד, ואני
מזנקת אל קו המים כי אני יודעת, פשוט יודעת שאם רק אשחה, אני
אגיע ליבשה יציבה, אני אגיע בוודאות ואני אנצל. ואני מביטה
למעלה לפני שאני קופצת ואני רואה צל עצום, הליקופטר שחור וחדש
ונוצץ שמרחף מעלי, ואותך בחלון, אומר לי מילות אהבה ארוכות
ויפות, מבקש שאשאר, שאמות, כי אתה אוהב אותי - רק אותי. ואז
התיישבתי על החוף, מאמינה לך, מתירה לטיפות הכבדות לשטוף את
גופי הקופא, ושמעתי את הקולות במרחק צוחקים-   הנה, הרגנו
אותה, הרגנו אותה, הרגנו את האדם האחרון החופשי, אין יותר
חופש, וטוב שכך.

"וחלמתי היום  שהובילו אותנו בשיירה זה לצד זה וכל האנשים
בעולם בכו. הבטנו זה בעיניי זה וקפאנו. הבטתי בך ורציתי לברוח
רחוק. רציתי לחיות. עוד לא חייתי מספיק! האנשים הביטו עלי
ועליך בחמלה נוראית שכזאת ומעיניהם ניבטו צער, יגון וכאב,
שמחה, שעמום וצביעות. רציתי לקרוע את הבד ולצעוק 'אני חיה!
אלוהים, אני חיה כל כך!', וזזתי, וכבר מילאתי את הריאות
באוויר... והסתכלתי עליך, ראיתי את המבט בעיניך אומר כולו דאגה
ואהבה אינסופית. ורוקנתי את ראותי ולא זזתי עוד, כי אמרת ואני
- האמנתי. הורידו אותנו למטה וכאשר הם התחילו לכסות אותנו
באדמה, חיבקת אותי חזק לשינה הסופית. בעודי נרדמת שמעתי אותם
צוחקים בבכיים - הרגנו אותה, הרגנו אותה, האדם האחרון שהעז
לאהוב...


"תגיד, בייב, יש לך מושג מה החלומות האלה אומרים?"