את אומרת שאת רוצה, אבל לא יכולה.
את מנסה להסביר שאת מסוגלת, אבל פשוט לא מצליחה.
את רוצה להגיד "כן", אבל כל הזמן יוצא לך "לא" להכול.
הרי שנינו יודעים את הפחד הגדול.

את חושבת שיש לך איפושהוא נסיך מהאגדות, אבל לא מבינה שהוא לא
חייב לבוא על סוס לבן.
את מאמינה שיום אחד עוד תלמדי לעוף, אבל בינתים את מתרוצצת על
פני האדמה כמו איזה שפן.
את מקווה לאהוב מישהו אהבה גדולה, כשאפילו לא למדת לומר את
אותה המילה.
הרי שנינו לוחשים את אותה התפילה.

אין לך ספק שאת כמו כולם, ולא מבינה שאת אחת ממיליון.
זה נראה לך כל כך ברור שאת תפגשי אותו, כשליבו מחמאה וגופו
משיריון.
יש לך בארנק תמונה שלו, ועוד לא שמת לב שאת בראש מצעד
האיוולת.
הרי שנינו מכירים את הזעקה האילמת.

אז למה כשאני מנסה, את לא נותנת.
ולמה כשאני אומר לך שאני מכיר את הדרך, את עדיין פוחדת.
ולמה גם כשאין לך תשובה, את לא נותנת לי לענות,
את חושבת שאני אידיוט?

ואיך זה שאפילו פעם אחת לא הישרת אליי מבט,
ובי מעולם לא נגעת,
מתנגדת לכל מעשה אהבה,
ועוד טוענת שזה עושה לך בחילה.

ויכול להיות שאני לעולם לא אגרום לך להבין,
ויכול להיות שאף פעם לא תתני לי לגעת,
ויכול להיות שאני והתמונה שלך לא נראים אותו הדבר,
אבל אני כאן,
ואני אמיתי,
ואני בשבילך.