כשעובר, לנגד עיניי, עוד יום שחולף,
ההרהורים אותי אופפים.
אני מרגישה, זרם מחשבות. ואכזבות.
מרגישה אשמה, שיצור כה נחות כמוני,
בעולם מסתובב.
אסור לי לדבר, אסור לי לחשוב, אסור לי להרגיש.
מותר רק להעניש. את עצמי.
אסור להתבטא,
במילים, במחשבות, ברגשות.
כאילו שכל העולם נעלם.
נשארתי אני, לבדי.
בלי עזרה, מנסה לשרוד.
לשרוד בעולם האין-סופי.
אין סוף לכעס, לקנאה, ול...
עצבות. לעצבות של האנשים.
אך למה, למה אני?
איש פעם אמר,
אך זאת איני זוכרת כבר.
גורל אחד לכולנו.
יד-הגורל מושטת,
ואין ברירה,
אלא, אליה ללכת.
כי אחרת, רק תחכה לטורף הבא.
בתוך הג'ונגל הזה.
בתוך הג'ונגל של החיים.
ומזה, לעולם לא אוכל לצאת.