פעם אחת בא לי ככה סתם להצליח לכתוב לך בדיוק מה שאני מרגישה.

לפני כמה זמן כשרצית לדבר איתי ואמרתי שאין לי כוח, זה לא היה
נכון, סתם ככה פשוט התחשק לי לשבת עם מכונת הכתיבה הישנה של
סבא ודף שכבר הצהיב מציפייה ולהקליד החוצה את הגועל שמצטבר לי
בפינות של הלב. הכנתי הכל, פתחתי את החלון שבחדר וראיתי את
הוילון הקטן מתנפנף לו בשקט, הרמתי בזריזות את השיער כלפי
מעלה, כמו שתמיד אתה צוחק שאני עושה, הצתתי סיגריה צחורה
והתיישבתי בשקט ליד עצמי. אני לא ממש זוכרת מה הלך שם באמצע,
בזמן שניסיתי לכתוב, אני יודעת רק שהדף הצהוב החל להיצבע שחור
וששדים קטנים החלו להתעופף מסביבי ולצחוק. לכמה רגעים התעצבתי
שלא דיברתי איתך בסוף, כי אם היית שם איתי בטח היית מעביר ידך
על גבי ולוחש לי כמה שאני חמודה. הדף הזה שלי כבר החל להעלם
וכשהסתכלתי הצידה ראיתי איך ערמה של גוויות של רגשות שוכבת לה
בלחש בין השורות הצפופות שירקתי החוצה. ניסיתי לשרטט לך בשקט
עם אותיות של זהב, בדיוק מה שאני רוצה שתרגיש ותאמר. אולי זה
מה שיגרום לך להפסיק לריב איתי כל הזמן. אחרי כמה זמן המאפרה
הקטנה שלי החלה מתמלאת ביותר מדי רעל ואני ישבתי וניסיתי לקלוע
ניירות לתוך הפה של איזה שד שחור וקטן.

אף פעם לא ידעתי איך להסביר לך את כל הפאקים הקטנים שיש לי
בראש, אין סיבה שאני אצליח עכשיו.