"ואני חשבתי שזה יחלוף..." היא אמרה.
הבטתי בה יושבת על הכורסה הכחולה בסלון שלי, שלה. ספל קפה
בידה, חצאית עד הברך, רגל על רגל. מעליה תמונה של משפחה
מאושרת, מאיזה טיול בצפון.
וחשבתי - כל כך קשה לי לאהוב אותך... בדיוק כשחשבתי שהצלחתי
לתפוס את הפרפר הזה, שלא יוכל לברוח יותר, כי כשהתחתנו, ליתר
דיוק שבועיים לפני, הבאתי לה במתנה תליון בצורת לב.
היא הביטה בי, ובו, בעיניה הגדולות - ובתמימות אמרה, אין לי
שרשרת לתלות עליה את הלב... אבל הוא יפה כל כך...
ואני הבטתי בה דקה ארוכה בלי לומר מילה. אחר כך, קמתי ונעמדתי
מאחוריה... פתחתי את הסוגר של השרשרת שתלויה על צווארה מאז
שהכרנו, וכנראה עוד הרבה קודם.
"הפרפר..." היא לחשה. אבל כבר היה מאוחר מדי. את תליון הפרפר
הנחתי בכף ידי ועל צווארה תליתי את הלב.
"את לא צריכה את זה יותר."
ולמרות שראיתי אותה מאחור, את שיערה החום המתולתל, שגלש לכל
עבר, ידעתי שהיא בוכה, וכשהיא בוכה, אני יודע, משהו באמת קורה
בתוכה, אני מרגיש את הכאב אצלי, בצורה הכי מוחשית שיש, חודר
דרך אצבעות הרגליים ועולה מעלה דרך השוקיים, הירכיים, הבטן
והחזה... ואני יודע שהדמעות שאני רואה, הן רק קצה הקרחון של
הבכי האמיתי, ויש עוד כל כך הרבה דמעות פנימיות שהיא בוכה
בפנים ואפשר רק לנחש מאיך שהיא מחזיקה את הבטן. והיא בודקת את
הלב החדש שנתלה על צווארה, רועדת כולה, משתדלת לא להביט בי.
ואני מאחור נושק לצווארה ומלטף את שיערה אבל אני לא בטוח אם
היא יודעת שאני שם בכלל.
הפרפר מונח אצלי בכיס, והלב על צווארה.
ואינני יודע איך לגרום לה להפסיק לבכות...

וקשה לי כל כך האהבה הזאת, והפרפר שמור אצלי באחת המגירות,
נעול ומוחבא היטב.
והיא משחקת בלב על צווארה, והיא אינה יודעת שהלב הזה שתלוי שם,
הוא לא הלב שלה, שנעול אצלי במגירה; זה הלב שלי, שמתנדנד כך,
הלוך ושוב, כלי משחק בידיה, כבר כמעט עשר שנים. וכנראה שאי
אפשר להרוג פרפר, ואפילו לא לאלף אותו, עם כל האהבה שבעולם.

ולפעמים, פשוט צריך לדעת לתת לו לעוף...