[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דיילי גלבר
/
אור וחושך

"אתה אוהב אותי?" שאלה.
"איזו שאלה זו? בטח!" השיב, והיא חייכה, רגליה עוטפות אותו
באהבה, המים נעים סביבם בעצלתיים בעודם מתערסלים באמבטיה
הגדולה.
היא ידעה שהוא אוהב אותה. הרגישה זאת בדרך בה חייך אליה, אהב
אותה. אבל היא אהבה לשמוע את המילים. היא רעבה למילים, ונדמה
היה שלעומר אין בעיה לתת לה את המילים, ולהתכוון אליהן. היא
ידעה שהוא מתכוון אליהן. הוא לא סתם אומר אותן כדי לומר. הוא
באמת אוהב אותה.
בדיוק כפי שהיא אוהבת אותו.
היא חיבקה אותו חזק יותר, קרוב יותר אליה, ונישקה את עורפו ואת
לחיו. הוא סובב את ראשו ולכד את שפתיה בשפתיו, נושק לה
ארוכות.


היא היתה חידה בעיניו. תמיד כל כך מלאת חיות ואושר, אנרגטית
ופעלתנית, מלאת בטחון עצמי, אבל כשזה הגיע לעניינים שבלב היא
הפגינה חוסר בטחון מתמיה, כאילו באחת הפכה לילדה קטנה שלא
קיבלה מספיק אהבה בחייה. היא רעבה לאהבה - לא רק לביטוי המעשי
שלה - הפרחים, המתנות, ההתעלסות - אלא למילים. תמיד רצתה לשמוע
אותו אומר לה שהוא אוהב אותה.
לא שהיה לו אכפת - הוא באמת אהב אותה. הוא ידע שהיא האחת
בשבילו. מעולם לא אהב כך אף אחת לפניה, וידע שבלעדיה לא יהיה
יותר שלם לעולם.
"בואי נתחתן" אמר.
היא הרימה ראשה לשניה, עיניה פעורות לרווחה.
"אתה רציני?"
"לחלוטין. אני אוהב אותך. בואי נתחתן".
היא לקחה נשימה עמוקה, מנסה להסדיר את הפרעת קצב הלב שגרמה לה
בקשתו.
"אוקיי".
באותו לילה נרדמה עם חיוך על פניה.


צלצול הטלפון הצורמני הכריח את אור לפקוח את עיניה. מבט מהיר
בשעון גילה לה שמדובר בשעה די מוקדמת בבוקר. ידה המגששת לצידה
לא מצאה את עומר במיטה, והיא התעוררה במהירות, שולחת יד לעבר
שפופרת הטלפון.
"הלו?"
"אור, התעוררת?"
"עומר??"
"כן."
"איפה אתה?"
"הזעיקו אותי לבסיס לפני שעה. לא רציתי להעיר אותך."
"אבל הערת אותי בכל זאת."
"כן. כדי לומר לך שאני אוהב אותך." היא לא יכלה למנוע מהחיוך
המרוצה להתפשט על שפתיה, חושבת מה היתה עושה לו אם היה כרגע
לידה.
"אור - נרדמת לי בטלפון?"
"לא. אני ערה. מחייכת. אני אוהבת אותך בחזרה."
"טוב, אז כשאחזור מהבסיס נודיע להורים על החתונה ונתחיל לעשות
תוכניות, טוב?"
'טוב מאד, נפלא, מושלם' חשבה לעצמה. "בסדר" ענתה לו.
"אז תחזרי לישון" אמר וסגר את הטלפון הנייד בחיוך.


בעבודה כולם צחקו ממנה על חולמנותה, אבל לא היה אכפת לה. היא
ועומר מתחתנים, חזרה ושיננה לעצמה. היא היתה זקוקה לזמן להתרגל
למחשבה המדהימה הזו. היא ועומר מתחתנים.

כשחזרה הביתה חיכתה לה הודעה על המזכירה מאמה: "אור, את בסדר?
תתקשרי אלי כשאת מגיעה."
היא הניחה את התיק על השולחן הקרוב ולקחה את הטלפון האלחוטי
ליד, מחייגת את המספר של אמה.
"אמא? היי."
"אורי, את בסדר, מתוקה?"
"כן, הכל בסדר, למה?"
"ניסיתי להשיג אותך בנייד, אבל לא היית זמינה כל היום."
"נגמרה לי הסוללה. שכחתי להטעין אותה אתמול."
"לא שמעת חדשות?"
"לא. הרגע חזרתי מהעבודה, ואת יודעת איך זה אצלי בעבודה."
"טוב, אני בדרך אליך." ועוד לפני שהספיקה אור להגיב שמעה את
צליל החיוג, שבישר לה שאמה כבר ניתקה. אור משכה בכתפיה, סגרה
את הטלפון והניחה אותו על השולחן, הולכת למטבח לקחת גזר
לכרסום.
היא ועומר מתחתנים, חשבה שוב כשלקחה לידיה את שלט הטלביזיה
והדליקה אותה.
היא ועומר מתחתנים, חייכה בסיפוק כשהתיישבה על הספה, וכיוונה
את הממיר לערוץ 2.
היא ועומר... רגע - היה פיגוע? כל מחשבות על חתונה פרחו מראשה
כשהתרכזה בדברי הקריינית שהסבירה על האוטובוס שפוצץ הבוקר
ממטען חבלה גדול, על עשרות הפצועים, על ההרוגים. היא עקבה אחר
השידור בעיניים מצומצמות. עוד פיגוע! לא מספיק כבר?
רגע... זה תיק כמו של עומר, לא?
לא! זה התיק של עומר!
לא יכול להיות.
היא ועומר מתחתנים. לא יכול להיות שהוא היה שם. לא יכול להיות
שהוא נפגע. ואולי הוא רק היה שם במקרה. היא אפילו לא שמה לב
לדמעות שזלגו על לחייה כשחיפשה בקדחתנות את מספרי הטלפון של
בתי החולים השונים. היא חייבת לברר. אולי הוא פצוע ושוכב שם
זקוק לה?
"... להלן שמות ההרוגים המותרים כעת לפרסום..." אמרה
הקריינית.
"...נדב שלום, בן 18 מחולון.
שמרית לוי, בת 18 מחולון.
רועי שלום, בן 18.5 מבת ים.
עומר רונן, בן 20 מתל אביב..."
לא! זו טעות. מישהו עשה טעות. זה לא עומר שלה. לא יכול להיות.
זה לא!
היא קרסה את הספה, נטולת כוחות, נטולת נשימה.
עומר והיא... לא מתחתנים, היתה המחשבה האחרונה שעברה בראשה
לפני שהכאב בתוכה השתלט והיא פרצה בבכי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני בור
בקורנפלקס.








עידו הראל, צ'ט
במה


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/5/03 3:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דיילי גלבר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה