היא נופלת על הרצפה כמו עלה שנושר ברוח,
הדמעות עוד זולגות והאיפור שלה מרוח,
היא חושבת על מה שיקרה ועל מה שקרה,
הגלגל ממשיך לנוע אך היא לא השתנתה,
אבל היא יודעת שמה שקורה זה מה שקובע,
היא מביטה איך האושר שלה בתוך הרצפה שוקע,
היא רצה לחדר בודקת אם מישהו חזר,
כל מה שהיה לה מתוק הפך למר,
כל מה שנשאר באותו חדר זה רק מראה,
והיא מסתכלת ונזכרת מדוע היא נשארה,
המציאות של איפור מרוח ודמעות זולגות,
עיניים אדומות מחוסר שינה בלילות,
מסביר לה מדוע לא שווה להיות ילד טוב,
אפילו אחרי שאתה מת פה נשאר לך חוב,
היא בסך הכל ילדה,אבל הכאב לא פוסח על אף אחד,
כל מי שיסתכל עלייה יגיד שהיא לא משהו מיוחד,
סך הכל ילדה בת 14 שנשברת לרסיסים,
בעולם מלא בזעם וכאבים,
היא לא מבינה על מה כל הרעש באהבה,
לפי כל הסיפורים היא רק מכאיבה,
שוברת לבבות בלי דין וחשבון,
ואומרים שהכל נמצא בתוך הדמיון,
יש פתרון לכל בעיה שכזאת,
אבל ילדה בת 14 יכולה רק לבכות,
דבר פעוט בעולם של מרירות,
שוכב על ריצפה קרירה בלי מגע של עדינות,
כי מה היא שהעולם יקשיב לצרותיה?,
לוקחת דף ורושמת את כל מעללותיה,
כמו תמונה היא תולה את עצמה,
היא סך הכל בת 14,היא אף פעם לא ביקשה נדבה.
אז הדם זורם לו לאיטו בורידים,
זה דבר רגיל פה אצל אנשים,
רק אצלה כל דבר נורמאלי הופך למחלה,
שהופכת לקטלנית בתוך דקה,
אחרי אותה תלייה ההורים חוזרים הבייתה,
מוצאים את ביתם תלוייה באמבטיה,
אמא כרגיל צורחת ובוכה,
אבא עוצם את עינייה ונושא תפילה,
אל מלא רחמים,מדוע עלייה לא ריחמת?,
שברת ולקחת נשמה של ילדה קטנה,
היא הייתה תמימה ומתוקה,
לא סבלה ולא הוחסר ממנה כלום,
אך במחשבה שניה הוא נזכר...איך ליבם היה אטום!
לפרי בטנה של אישתו שבוכה,
על כך שביתה היחידה כבר אינה...
אז ביום הלוויה כולם לבושים שחור,
בתוך ארון מעץ היא מצאה מסתור,
מתחת לאדמה היא תנוח על משכבה,
מדוע לעולם לא חשה תחושת אהבה?,
אותו יום בו תלתה את עצמה,
היה היום המאושר ביותר בשבילה,
סוף סוף החופשיות מתוכה פרצה,
נתנה התאווררות לאותה נשמה קטנה,
אולי לאן שהיא תגיע בשמים או באדמה,
היא תוכל לגעת באותה אהבה,
תגשים חלום שרצתה שיתגשם,
אך לא הספיקה להגיד לו אמן,
לשלוח ברכה חמה למישהו אוהב,
לדעת שעליה מישהו תמיד חושב,
לא רק במקרה או בטעות,
לאותה ילדה היה יכול להיות בעולם מהות...