היא ישבה שם ורצתה לבכות, כי מזמן לא בכתה, אבל לא הצליחה.
אפילו שהיו לה הרבה סיבות. ניסתה לשחק את העצובה ולחשוב על
דברים רעים שעשתה או על מישהו שמת לה, והדמעות פשוט לא באו.
שמעה מסביבה צעקות ונזכרה בשיחות האינסופיות שלה עם תמי - "
אני כל הזמן בוכה, בלילות, מתחת לשמיכה". זה נורא ריגש אותה.
היא רצתה גם להיות חלק מרגע עצוב כזה, שמספרים עליו אחר-כך.
אבל אולי בגלל המלאכותיות, או בגלל הרעש הנוראי שהיה מסביבה,
לא הצליחה. היא רצתה שכל האנשים יסתכלו רק עליה ויראו שהיא
עצובה, ובוכה, אבל רק יצאו לה עיוותי פנים, ושום דבר לא נזל.
פתאום תמי באה ואמרה את המשפט שלה, שהיא אמרה כבר כל כך הרבה
פעמים בדרמטיות מעצבנת - "אני לא רוצה לראות אותך יותר לעולם".
היא הביטה בה מיואשת ועיניה כבר נצצו -  ברגע הזה הייתה צריכה
כבר להתחיל לבכות, אבל נשארה מביטה בה במבט טיפשי. "קאט!" בועז
צעק " אני מוריד אותך מהסט אם את לא מתחילה להוריד דמעות
מזורגגות! את שחקנית! אני רוצה שתבכי!"