כשהתגייסתי להנדסה קרבית כולם הצטערו בשבילי.
הם לא אמרו לי את זה במפורש, אבל ראיתי את זה במבטים. הם בטח
חשבו שזה בזבוז, שלא הלכתי לגולני. אמנם לצנחנים לא הייתי
מתקבל (זה הרי "מובחר" מדי), בגבעתי הייתי סתם עוד אחד ובנחל
כולם צהובים מדי בשבילי. (שריון ותותחנים? בלאי. ונ"מ אפילו לא
נחשבים כלוחמים).

לי לא היה אכפת, העיקר להיות לוחם.
לא היה לי אכפת להגיע לבהל"צ - זה הרי כמה דקות מאילת!
בתחילת הטירונות פגשתי מש"קית ת"ש, כמו כולם. היה לה שיער שחור
אסוף יפה. אני חושב בדיעבד שהיא לא היתה כזאת מושכת, אבל כשאתה
באמצע המדבר ומסביבך עשרות גברים במדי ב', כל בחורה תהיה יותר
אטרקטיבית. בכל מקרה למש"קית לא ממש היה אכפת, אבל אני לא
ידעתי את זה. היא הציעה לי תשמ"ש, אבל אמא אמרה שלא כדאי כי אז
בצבא יידעו עלינו יותר מדי, אז הלכתי למש"קית ואמרתי לה שלא,
תודה.
קיויתי שאולי ניפגש יום אחד באזרחות, אולי ייצא מזה משהו, אבל
הסתבר לי שהיא יוצאת עם הרס"פ.
אז חזרתי למחשבות על חומרי חבלה.
לא שינה לי כששמעתי על ה"כיף" שעובר על החבר'ה בפלס או בתל
ארד. גם לא אלה שהלכו להיות צנפים. גם לא ממש קינאתי ביגאל
שבשייטת או בדודי שבמגלן. שמעתי אפילו שחבר של חבר של חברה
נהנה בשיבזון. שיבזון! (שיזפון...)

עברתי את המסעות והשמירות והדיסטנס והאוהלים וסדרות השטח
ונשארתי אני. קיבלתי סיכת פלס והמשכתי לאימון המתקדם ואפילו
לקו.
עברה לה שנה ככה, ואני נהיה לוחם לכל דבר - סיימתי מסלול.
קיבלתי את הנמר המכונף.
כבר שכחתי את המש"קית ההיא, שהתחלפה עם אחרת בינתיים. וכבר
שכחתי גם את מאיה, שהייתי מאוהב בה, מאוד. שבועיים לפני סוף
הקו והמסלול זה נגמר, וטוב שאז כי אחרת הייתי נשבר. כי תמיד,
איכשהו בתוך כל החרא, עלו לי מול העיניים הפנים הלבנות העדינות
שלה, והיפות כל כך, עם העיניים הכחולות והשיער הג'ינג'י החלק.
אבל כמו שאמרתי, זה נגמר.

אז בטקס סוף מסלול היו שם אמא ונעמי ידידתי משכבר הימים. דודי
ויגאל היו במבצעים כל אחד. סמי, דני, יוני, ענת ואסנת היו
תקועים בכל מיני עניינים, חפיף.

האמת?
קיויתי להמשיך לסגור 14,21,28...
לא רציתי לחזור הביתה. תמיד היו דברים שהייתי צריך לעשות. אמא
לא הבינה שדי חרא בצבא ושמטרת החזרה הביתה היא לנוח.
אז הצטרכתי לתקן תריס, לסדר את המזגן, לסייד, לצבוע, לסדר את
החדר, לסדר את המחסן, לעזור לתייק, ללכת לבנק, לבדוק למה
המערכת לא משמיעה קלטות, לנקות את הסלון, לשטוף, להבריק, לזרוק
את המיטה הישנה.... הבנתם.
תמיד התוכחנו. לא על משהו עקרוני חלילה. סתם, על שטויות.

וככה, כשהמ"פ הודיע שבגלל שצריך להכנס לשכם אנחנו נסגור את
השבת אני היחיד שחייכתי.
מאיה היה רק תמונה בשפצור של הדיסקית, ועל הבית הבנתם לבד.
לא היו לי יותר חברות כל השרות הצבאי עד עכשיו.

היום אני סמל ראשון. כבר מעיז לחלום על השחרור. עד מתי נוב'
00?
יש תנאי פז"מ, אבל מורעל כל כך על הפלוגה שאני עדיין קורע את
התחת בעבודות, עכשיו שסופסוף ירדנו לאימון וצריך להקים מועדון
נורמלי.
פגשתי לפני שבועיים בחיפה את יעל. היא מעשנת הרבה, וגם טיפ
טיפה יותר מדי איפור, אבל חוץ מזה היא ממש בסדר. היא אפילו
צוחקת מהבדיחות שלי ונותנת לי את ה"מבט" הזה, שאני יודע עליו
רק דברים טובים.
היום שבת ומחר אני אחזור לבסיס, אבל כבר לא אכפת. כבר שכחתי את
ההם מהשייטת והפלס"ר. כי בסך הכל הבנתי. אני רק רוצה להיות
בנאדם טוב, שעוזר כשצריך ויוצא עם החברה שלו שהוא אוהב והחברים
שלו שכיף לו איתם לבלות ולשתות בירה טובה.
ואם אמא תצטרך, הוא יעזור וישתוק, כי מי גידל אותו לבד?
ואם המ"פ ירצה, הוא יסגור עוד שבת, כי הוא הרי חייל, לוחם
בצבא, לא?

וכמו שלמדתי פעם - הכל חפיף, מותר רק לשאול בצחוק עד מתי....