(2.4.03,שלוש לפנות בוקר)

זהו, הגענו.
כאן יורדים, תחנה ראשונה.
השלושים.
שלושים ימים שהיא איננה.
מתוכם 7 ימי שבעה, 7 ימי רוגזה, ועוד ארבעה עשר ימי טינה
ותסכול.
כמה עוד נותר עד לתחנה הבאה?
רק 326, ילדתי, עונה הפקח. רק 326.
ואם אני רוצה לרדת קודם, אחר כך, או לא לרדת כלל?
להמשיך לנסוע עם הרכבת לנצח, לבהות אל מבעד לחלון, לראות את
העשבים דוהרים לכיוון הנגדי, את הסוסים רצים בעמידה, איך העשן
מתאבך תמיד ממני והלאה... אם, אז מה עושים?
אי אפשר, עונה הפקח.
אי אפשר.
אי אפשר גם ככה, עכשיו, אני עונה.
וחוצמזה, איזו תחנה כבר מחכה לאחר כך?
למה לא להישאר עכשיו? אולי דווקא לא לעלות על רכבת ההמשך?
אה, הרכבת ההיא כבר לא נוסעת כל כך מהר, את מבינה. כל רכבת זזה
לאט יותר מקודמתה. ככה זה.
ואני רוצה רק רוח. רוח חזקה, שתפער את פי בכוח, ותכריח את
ריאותיי לספוג את האוויר שכבר אין בי הכוח לשאוף. כמו אמא,
שנחנקה מהנוזלים שטיפסו אט אט, ומילאו בה בועית אחר בועית...
ומי אתה, פקח עיוור, סומא, מצרף קהלים, שתקבע?
אני לא כמו כולם. המוות שלי הוא מוות מיוחד. ולא אכפת לי אם
תגיד אחרת.
ואל תקרא לד"ר זמן, שיאט מהלך רכבות.
כאן נותרו רק אני, וגינת הקבר הקטנה שלי.
ורכבות שחולפות ביעף.
לך מכאן, אני בת-בלי-כרטיס.
מחייך אלי הפקח, חציו דל חציו רך: לא, את לא. את הכרטיס שלך לא
את הרוכשת; זו היא. הכרטיס מיוחד הוא, יעלה אותך על הרכבת מבלי
רצון, מבלי דעת. ואין לו פדיון, אף לא קופה. ההנפקה אוטומטית.
משוכלל, לא?
כן, יופי משוכלל, אני עונה.
אז עכשיו אתה מרגיש גבר? חזק על חלשים, פגועים, שבורים?
עוד נראה מי יצחק.
כן, את צודקת, ילדתי. עוד נראה מי יצחק.
או אולי למה.
או אולי מי יצדק, גם אם לא יצחק, או יצחקו השניים יחדיו.
לא רוצה לצחוק עכשיו, אידיוט!
תעזוב אותי בשקט.
לך, רק לך.
אני כבר אחכה לרכבת הבאה.