כל היום...

והיא רצה, רצה כלכך הרבה שהיא בקושי יכלה לנשום. אבל היא רצה,
והיא ידעה שהיא צריכה להמשיך.

אני הולך וכלום לא הולך איתי...
אני נגמר לתוך אינסוף של שטויות. ומי יודע.... ומי יוכל
לעזור...

"מה המקום הזה?". התקרבה, רחרחה את הפתח. "שום דבר מיוחד, כך
נראה..." ענתה לעצמה, בולעת שאריות אכזבה בגרונה.
התיישבה. מתקפלת לתוך עצמה כדי להגן על עצמה מהכאב.
לפתע דבר מה השתנה בנוף ושכנע אותה שיש משהו מולה. "לא, שום
דבר", אמרה -  ועדיין משהו  קטן, זוהר, זז ונכנס לתוך הפתח.
ואליס, אחריו.

כלכך גבוה עד אינסוף, מה הדבר הזה שכולנו רואים ואף אחד לא
מודע אליו...
אני נופל וכלום לא נופל איתי. הפעם הרשות נתונה, המחשבה יוצרת,
ואנחנו... לא בני אלמוות אבל עדיין חיים מסיבה מסויימת. וכל
הכאב הזה, אלוהים, מי הביא, מי יצר, למה... זה לא נגמר, התופים
האלה לא יפסיקו בחיים.

ונחתה במקום כלכך רחוק מהמוכר, אולי מוכר בעצם, שמיים סגולים
באלפי מובנים, הרוח נושבת והעצים מוטמעים בתוך הקרקע, אין מה
לעשות.

"את משוגעת."
היא מסתובבת. מי מדבר? אחורה, קדימה, אין כלום.
"אני מכיר אותך."
למטה? למעלה? שמיים, ירח, אפילה, זוהר - דשא, חצות, אופניים
וספר. איפה? לפתע, משב רוח עטף אותה, מסובב אותה בעוצמה לכל
הכיוונים. "היי!!" היא צועקת, "אני לא בובה! תראה את עצמך או
תסבול מהתוצאות!"
לפתע צחוק בדמיון שלה. הולך ומתגבר. "את חלשה."

נערה בכותונת משוגעים אספה אותה משם. לוחשת כאילו אסור שדבריה
יישמעו. "הוא מסוכן... הוא... יפה... אסור לך להתקרב אליו. הוא
יעשה לך דברים שא...."
"מי את?" אליס הביטה על הנערה. עמוק לתוך העיניים. היא לא מצאה
כלום.  
"רק שתדעי..." הנערה המשיכה ללחוש, "אסור לך לתת אמון בדברים.
הםםםםם..... משתנים......" אמרה, ונעלמה. ידה של אליס, שהייתה
אחוזה בכף ידה של הנערה למרות שניסתה להשתחרר, נשמטה לפתע.
היא יישרה את חצאיתה במבוכה, עדיין מביטה סביבה. "אין לי אמון
בכלום בכל מקרה...", מלמלה לעצמה.

לפתע הרימה את ראשה. אישה יפה עמדה שם, שיער כהה עד הכתפיים,
כתר מסלוטייפ ומותניים מזהב. "מי את?" שאלה אליס. "את...
שפויה?"
האישה הביטה בה. "אני את."
"אני שפויה?.." ניסתה אליס.
האישה חייכה חיוך רחב. "בסופו של דבר, אליס, באמת שלא היית כאן
אם היית שפויה. כולנו יודעים מה את מחפשת." דבריה עמדו בניגוד
לחיוך הבטוח שהציגה.
עיניה של אליס התקשחו. "מי את...".
"אני את. ואני מלכה. ואני מורה ותלמידה וילדה ואני המאהבת שלך.
אני הכל."
"לא..."
"כן. אני -  מלכת הראשים. ואת  - צריכה לראות משהו. בואי."

לפתע עפות.

ואולי אם אני מספיק אווירירית, אני אצליח להיעלם בסוף? אוויר
והתמזגות התפרדות מולקולות התמוססות היעלמות.... לא להיות. לא
להיות... לא להיות לא

תשתקי.

מה?

הגיע הזמן שתשתקי. יש דברים שאת לא מכירה, וכל המחשבות חוסמות
אותך.

מה את עושה בתוך הראש שלי?

אני מלכת הראשים. יוצרת, חודרת ובונה. זה השם שלי. תעצרי.

"האאאא, מלכה, לאן הגענו?"
"אליס אליס, עד מתי תמשיכי להיות טיפשית שכזאת?"

הן היו באולם אדום, פתוח ועדיין מהבהב באור עצלתיים מעומעם.
'זה כמו אולם צילומים..' חשבה אליס.
"לא אולם צילומים. אנחנו בראש שלך, מטומטמת. תמיד היינו."
אליס התחילה להתעצבן. "מי את ולמה את באה לכאן ו... ו... ",
התחילה, אך גרונה נשנק.
"ששש, ילדה קטנה..." היסתה אותה המלכה. "תסתכלי."

מולן הייתה מיטה. אף היא אדומה. ועל המיטה היו זוג אוהבים
נואשים, נואשים. 'כמה כאב...' מלמלה אליס. היא לא ראתה את פני
הדמויות, אך הייתה בטוחה שהבחינה בדמעות מנצנצות במורד צווארה
של הנערה.
לחישה הסתננה לאוזניה. "תאהב אותי..." התחננה הנערה, "בבקשה...
תאהב אותי..."
"אני אוהב אותך," אמר הבחור בקול חלש, "אני אוהב אותך כל כך,
למה את לא רואה את זה...", אמר. אך הנערה עדיין מיררה בבכי,
אחוזה בגופו של הנער כאילו היו נקודת האחיזה האחרונה שלה לפני
שהיא מחליקה בחזרה.

'הרי ברור לה שהיא בחיים לא תוכל לאהוב את עצמה באותה מידה..
למה היא מנסה?..' תהתה אליס, מפנה את מבטה מהזוג הכואב.
המלכה הביטה בה במבט חודר. "היא לא מכירה דרך אחרת. אפשר לחשוב
שאת מכירה."
אליס נעצה בה מבט תקיף. "לי," התחילה, "לי יש את כל העולם לעוף
בו."
"כן. אבל האם זה הופך אותך לפחות נואשת?"

אליס התרחקה משם בצעד מרוגז. "למי את שייכת?!" צעקה, "מי הביא
אותך לכאן?!1".
לפתע המלכה שהשאירה מאחוריה כשהתרחקה, עמדה ישר מולה. "את. את.
את הבאת. תעשי את זה."
"את לא שייכת לכאן." סיננה אליס.
"אולי את צודקת. אבל אני תמיד אשאר."

אולי יש מקום אחד פתוח כמו יומיום, רחוק כמו אוויר, שהנשמה
תגאה בו עד השמש ונחלים כמו ים מתוק יעלו ויציפו חדרים בתקווה
של אור נרות.
אני אמשיך לתהות אם משהו יתקיים בלעדיי, והרי בחיים לא אדע,
ואף אחד לא יוביל אותי לידיעה,
והיערות - לא ידהדו בקול צחוק.

אין אמון. אין מחילה. אין אהבה.

"אליס..."

שוכבת על הרצפה? קר.
לילה. אדמה.
רעידות. מישהו, יד על כתף. בוטחת. לפתוח עיניים.

"אליס."
'חצי בתוך הראש וחצי בחוץ...' חשבה אליס.
חום הציף את גופה.
'מישהו עושה לי משהו בחוץ...'
"אליס, תסתכלי עליי. אני אוהב אותך אבל את צריכה להתחמם."
לפתע הרגישה ידיים נושאות אותה. היא התנערה, פותחת עיניים.
דמות גבוהה נשאה אותה.
'שרירים. מלא אנרגיה.'
"תתעוררי."
היא פקחה עיניים סופית.
"זה אתה..." מלמלה בחולשה. היא ראתה דמות מוכרת, אהובה. "סוף
סוף אני פוגשת אותך.."
"כן." מבטו תפס את עיניה, מאיר אליהן בדאגה ובחמלה כנים. "כן.
אבל עכשיו הגיע הזמן לעזוב." מתחת לפנס רחוב המאיר את האדמה
החשוכה שמסביב הוא כרע ברך לרגע והתפלל. שניות אחרכך כבר לא
היה.

כל רגש נכבה בתוכה.
'אל תגרום לי לבטוח בך ואז תלך.'
'לא. ' אמר קולו בתוך ראשה. 'זה מה שאת עושה.'

הייתי רוצה לצאת מכאן. לעזוב את עולם המשוגעים הזה. להפסיק
לחלום ו --- להפסיק להיתמך בידיים שנוטשות, להפסיק להיצלב ע"י
אנשים שלא מכירים אותי, להפסיק לתת לראש שלי להיות מערה פרוצה
לכל אחד שדורש להיכנס... לצאת מכאן, או להתכנס בתוך,
להפסיק...

היא התעוררה. באותו מדבר, ליד אותו פתח, עם אותם שמיים סגולים
מלמעלה.
'אני לא רוצה שאף אחד ידבר אליי,' חשבה.

דמות לבנה הופיעה מול עיניה. במשך כמה רגעים הביטו זו על זו
ושתקו.
"אני המלכה הלבנה. רוצה לשמוע סיפור?"
"לא רוצה סיפור." עצמה אליס את עיניה ונשכבה על הקרקע, רפויה.
"הו, אבל את תרצי." אמרה המלכה במיסתוריות. היא הסתובבה מסביב
לאליס, עוברת לצידה השני, "כמה שאת תרצי..."

"ונשבר לה המגב, והאמא, מהיותה מרשעת, לא הסכימה לקנות לה
חדש."
אליס הרימה את ראשה בחולשה. "התחלת מהאמצע..."
"אז כל היום היא עבדה כמו חמור, נשענת קדימה ומקרצפת רצפות."
אליס התיישבה. כאב ראש מקיף עיטר את ראשה. לאט לאט חזרה לפוקוס
- -
"אישית," המשיכה המלכה בקול צנוע, "אני חושבת שממש עשו עוול
לשמה של האמא החורגת."
אליס הסתכלה על המלכה, תוהה לטבעה. היא נראתה הומוריסטית,
דרמטית, מודעת לעצמה. "אבל אם היא עושה לנערה עוול," אמרה
אליס, "מותר לעשות עוול לשמה."
"מאיפה הבאת את ההיגיון הנוצרי הזה, מותק? בואי, תשכבי כאן
ותהיי בשקט. בסוף, היא כישפה לה מגב, שמה אותו על הכתף שלה,
והתחילה לדהור בכל הכפר כאילו המגב הוא מטוס."
"היא משוגעת!"
"זה מה שכולם אומרים. את יודעת, חשבתי על משהו - זה הרבה יותר
הגיוני לשטוף מקדימה לאחורה, את לא חושבת? הסמרטוט  אף פעם לא
יבש מספיק כדי לייבש את הרצפה! וככה כל השטיפה נהרסת."
אליס, מבולבלת, אמרה - "אז... מה את מציעה?"
"עדיף להתחיל עם הסמרטוט היבש, ואז לנגב ורק אז להרטיב את
הרצפה. את רואה? זה הרבה יותר חכם."

מעבר, מקפצה. הזמן נושב בינינו. הוודאות מתפוגגת כמו לא הייתה.

מסביב צבעים, צורות או אולי... לבן, או אולי שתיים עשרה
בצהריים בכותל המערבי, בכיכר המדינה, במנזר בנדיקטי עתיק. אני
שלך (מבט מתריס), ואושר?

"אושר?"
"נההה, אין סיכוי."
"למה אין סיכוי? יש בך את זה."
"יש בי? ננסה... אושר?" קראה אליס, מחפשת בתוכה את דמותה
הצלולה של זאת הקרויה אושר.
ולפתע, מתוך גן, על נדנדה תלויה, בניגון פראי ועלום, ענתה
הקול... וקולה לא קול פחד כי אם צחוק מזוקק, טירוף מחשבה
יצירתי, חופש שסובב את עצמו במעגלים בטוחים, לא נגמרים, מגיע
לכל מקום ומקום, ופורץ. עם אהבה.
"את שלי?"
האושר הסתכלה עליה מטאפיזית. ('זה מצחיק...' חשבה אליס.)
"אני - לא של אף אחד!" צהלה. "אבל שלך אני כן."
"מכל מקום..." התחילה אליס.
"מקום!"  קפצה אושר עם תובנה.
"לאן נעלמת?"
אושר קיבלה לרגע מבט מפוכח, עצוב קמעה. "מאגרים שלמים הולכים
לתוך הלב הזה... יש בו חור, אני אומרת לך. למי הוא שייך? אבל
רגע, זה לא התפקיד שלי. בכל מקרה, אני מזרימה דיי הרבה לתוכו.
אבל נראה שאת לא מתייחסת. זה דיי מציק. אבל טוב שאנחנו
מדברות."
"אני לא מרגישה שיש בתוך הלב אושר..."
"תרגישי. נגיד עכשיו."
אליס הרגישה מעין יד עם אצבעות עוטפת את ליבה. "איי, כואב!
תגידי, את טובה בכלל? אולי צריך לבדוק, אולי את שד שהתגנב לו
לתוך התודעה שלי, השלה אותי לחשוב שהוא חלק?"
"קדימה, תסתכלי לתוך העיניים שלי, יפה."
אליס הסתכלה. היא ראתה צלילות. "לא. את טובה."
"זה הלב שלך, הוא זה שכואב." אמרה האושר. "אני אומרת ברצינות.
אני לא יודעת בדיוק למה, זה לא התפקיד שלי לדעת. תשאלי את
האחרים. אבל כמו שנראה לי עכשיו, את סוחטת מתוכו כל טיפה אמת
שיש בו. אולי זה כי את לא מאמינה שיש באמת אמת."
"אפשר לקבל פרשנות אחרת?" שאלה אליס.
"למה?" חייכה אושר.
אליס עצמה את עיניה והתרכזה. "כי חשבתי ש... כבר הייתי שם..
ונגמר."
"אולי." אמרה אושר. "נשחק את זה שוב."
צחוק הדהד בראשה של אליס, מתחבר בקו ישירות אל הלב. "את
יודעת," אמרה אליס, "זה נשמע ממש כמו...." תמונות ריצדו בראשה.

"את הולכת כאן לקו הלא אמיתי, מותק." קטעה אותה אושר. "יותר
מהכל - תזכרי להגיד אמת, להיות אמת, אני צריכה ללכת."
"מה ללכת?! את בתוכי!"
"אני לא יודעת למה, ככה מרגיש. התחלפות!"

תנו לי רגע אחד בו הכל יפסיק. יפסיק, יידעך עד לכדי עצירה, ואז
אני אוכל לראות שהסחרחורת, היא לא אמת. והסיבוב הלא נגמר, הוא
רק מצב. תנו לי לנוח מהכל. לא להצטרך להשתתף, להתנדב, להיות,
או... תנו לי להיות.
תנו למחשבות להפסיק! תנו רגע אחד שבו אני אדע - 'זה אותנטי!' .
תנו לי להירדם עם ההערכה. או... תנו לי לחיות בתוך מציאות של
פשטות, כי לא נגיד בטלה, או... תנו לי לחיות חיים מלאים,
מוקפים בכל היצר ובכל האושר ו - חיים. חיים. חיים חיים. ולמה
אני מפחדת?
תיתנו לי שקט. בלי רעש של מחשב. בלי שירים ברקע. בלי
טלוויזיות. תנו לי חופש מתחנות אוטובוס, תתנו לי חופש מהמחשבה
שאני שייכת לאנשהו. תתנו לי חופש מהביקורתיות, חופש
מהציניות...

אליס נזרקה לתוך יער. ביער, היה ארון.
'הוא מרשרש...' חשבה אליס. 'ארון מרשרש.' הוסיפה, מסדרת לעצמה.

היא בחנה אותו מצדדיו. צבע חום, דלתות נחמדות. אבל מרשרש!...
'לא מפחדת. אני מוגנת.' אמרה אליס, מעבירה על עצמה סליל כסף,
מהקודקוד ועד שתי כפות הרגליים. היא המשיכה ללכת.
"מה איתך?" קרא פתאום איזשהו אדם מאחוריה. "זה מעיד משהו על
הביטחון העצמי שלך, את לא חושבת?"
'כן, הוא צודק,' חשבה אליס, נזכרת. 'ועדיין...'.  היא המשיכה
ללכת.
"ובכלל, מי את חושבת שאת? כזאת מתנשאת... תסתכלי על עצמך!!"
אליס הסתכלה עליו, רואה דמות גבוהה, שרוכית, עיניים גדולות,
מראה צבועי במקצת. הוא נראה אלים.
"מה אתה רוצה?" שאלה.
"לא יודע! תתייחסי אליי בתור בנאדם נורמלי!..." שילח טענותיו.
"אני לא כולי רע ובכולנו יש את זה ויש פעמים שאני אמיתי! ואולי
זה לא הרבה...."
אליס הביטה בו. "אתה זיפת." אמרה נחרצות, כמו קובעת עובדה,
והמשיכה ללכת. 'מה פתאום אכפת לו? תמיד היה אכפת לו? ולמה
זיפת?"
לפתע הסתובבה. "זיפת כי אתה לא חזק מספיק כדי להיות אמיתי עם
כל השאר!" התחילה לצעוק. "זיפת כי אין לך מוסר, ואתה אמיתי רק
כשלוחצים אותך לקיר, כי אתה יודע לשקר ולהעריץ ואז לתפוס את
העמדה המנוגדת, כי אתה יכול לזלזל, אלוהים, לזלזל עד שאני לא
יכולה לדבר יותר, כי אתה יכול לצחוק בקול עיוור ומלקק, כי
הרבצת מכות רצח לבנאדם יותר חלש ונתת לכל השאר להעריץ אותך.
וזאת.... לא המציאות שלי. וזאת לא צריכה להיות המציאות שלי.
אני," אמרה אליס בקול החלטי, "אני מוציאה אותך."

אני לא רוצה להמשיך. זה סתמי. אני לא מוצאת את היופי והטוב.
אבל אם מסתכלים מגבוה רואים את האמת, את התמונה הגדולה. פתאום
'את תראי, יהיה טוב' ו'איזה לילה יפה' וממטרי חסד לבן שיורדים
אליי דרך הקו של הראש. ואולי אם אני אתמקד מספיק בזה אני
אשתכנע שזה מה שטוב. אבל בינתיים, את יודעת...  תנו לסחרחורת
לעטוף אותי, תנו לי להאמין שאני הולכת בעולם לא ממשי. תנו לי
להאמין ששום דבר מזה לא קיים. תנו לי להתפלש בכאב ראש, לשכב על
מיטה פרושת ידיים ולא לדעת לצאת, לא לרצות לצאת, לנסות להפסיק
את החיים האלה ובחיים לא להבין - - -

"תנסי שוב." אמר קול אהוב, מוכר.

"חזרת!" קראה אליס. היא נקרעה מבפנים.

"אין לנו זמן אליס. הפעם אין לנו זמן למשחקים של אמון. יום אחד
את תמצאי, אליס... אני מבטיח לך, ואני אוהב אותך. יום אחד את
תניחי לעצמך לרגע ופשוט תמצאי את זה מולך, איתך, ואני אהיה שם.
את אמיתית אליס, ואת איתי. אני אוהב אותך."

עשרות אלפי מערכות קרב נקרעו לגזרים עם שברי ברק וספירלות.

אליס התעוררה.