הוא חלה, הוא היה זקוק לרופא,
הוא פחד מבדיקה- הוא לא יכל לבטוח עוד באנשים.
אך לאחר אילוצים מצד ילדיו הוא הלך.

-"סליחה אדוני- לפני הבדיקה אני צריכה לרשום את מספר ת.ז שלך"
-"מה?", "לא", "מה?"

פלאשבקים מעברו עלו והציפו אות מוחו ואת עיניו-
המזרק שלידה הפך לרובה גדול ומאיים.
האדם המשתעל שישב בפינה-
הפך לפגר- לגופתו בת חמשת הימים של חברו הטוב ביותר.
הוא יכל לחוש את הריח- ריח הרקבון.
דגל ישראל שהיה תלוי על הקיר מאחוריה- הפך לדגל נאצה.
מגן הדוד- הפך לצלב קרס.
מבטו נעשה משוגע- עיניו התרוצצו בחוריהן.
הוא צריך לנשוך את עצמו כדי לא לצעוק- פעימות ליבו הולכות
ומתחזקות.
המספר- שוב אותו מספר- אותו מבנה בסיסי, אותה שיטת זיהוי.
הם יכולים לעלות עליו, למצוא אותו- ולהכריח אותו לחזור לשם-
להרוג אותו, הוא לא יוכל לחיות עם זה- הוא לא ישרוד את זה
שוב.
המילים התעממו- אין לו מושג מה האחות רוצה, הוא רואה את שפתיה
זזות בקצב אחיד- אך רק מילה אחת נכנסת לתוכו- המספר!
היא תופסת בידו- הוא לא יכול לאפשר לה לראות את המספר שחרוט
בה- לא, הוא לא יכול-
הוא בורח במהירות שאדם בן 70 יכול לברוח,
היא כמובן לא מבינה- "זקן משוגע , סנילי" היא ממלמלת לעצמה.
הוא יכול לשמוע את המחסניות המתרוקנות מרוביהן-
הוא יכול לחוש את הקרבה לאלוהים-
הכוח הגדול שהוא כה שונא- שאיכזב אותו כה רבות.
הדמעות זולגות מעיניו-
דמות מוכרה מנסה לעצור אותו בדרך- לשאול: מה קרה? האם הוא צריך
עזרה?.
הוא מנסה להסביר לה- אך היא לא מבינה, לא מסוגלת להבין.
רק שורה אחת יוצאת מפיו- " המספר, תיזהר, אל תגלה להם את
המספר!" הוא ממשיך לרוץ, שכדור מפלח את ליבו- כמו ברק.
הכאב מפלח אותו,  והוא דומם.