אלוהים הוא כמו פסיכופט שמשחק עם הבובות שלו או לפחות ככה זה
נראה כשלירון יושבת לידי וממלמלת כמה שהיא מצטערת.
"אתה מבין? קשה לי. היה לי קשר מאוד ארוך שנגמר, ואני צריכה
קצת זמן עם עצמי", היא מסבירה. "אתה כועס עלי?"
ואני מבין. זה הגיוני. אני בכלל לא כועס. רק מקווה שיוסי,
המפקד המטומטם, בטעות ידרוס אותי עם אחד הנגמ"שים המסריחים שלו
מהמת"א.
כמעט כאילו לפני שבוע זאת לא הייתה היא שלטפה לי את היד על
ספסלי העץ מאחורי הלשכה ואמרה שיש לי עיניים יפות ושאני חמוד.
לעזאזל, אם היא רק הייתה אומרת שהיא לא מעונינת לצאת, כמו כל
בחורה נורמלית אחרת...

אבל היא באמת כן רצתה אותי. היא אמרה את זה כמעט בכל הזדמנות.
היא רצתה אותי איתה במשרד, איתה בבית, איתה במיטה... הרי זאת
הייתה היא שהתקשרה אלי כמעט כל ערב באמצע השמירות לספר לי את
זה, וזאת הייתה היא שרצתה להישאר איתי בבסיס באותו יום רביעי,
אולי המאושר ביותר בכל הפז"ם הקצר שצברתי. פז"ם של במבה יבשה
ומסריחה, שנמלים וזבובים זיינו לה את הצורה.
כשאני עוצם את העיניים ממש חזק, אני עדיין יכול לדמיין את ריח
השיער שלה ואת טעם הפטמות שלה, והוא כ"כ מתוק יחסית לטעם המר
של הבדידות שנותר כשאני פוקח אותן.

גם אם אהבתי אותה, לצערי הרב היא לא שברה את הלב שלי. יכול
להיות שהיא שרטה אותו טיפה. הרי, בכל זאת, שלושה שבועות אני
צפוי להסתובב במת"א, סהרורי כמו זוהר ארגוב ביום רע, אבל הלב
שלי בעיקר נואש.  
יעברו בערך שלושה שבועות עד שאכתוב את הסיפור הזה. אני אנהל
מערכת יחסית פתטית עם המזכירה בטלפון שלה, ואפילו שלום עלוב
היא לא תועיל בטובה להגיד כשתחלוף על פני בבסיס, אבל היום אני
עדיין ה'אדם האחרון שהיא רוצה לפגוע בו', ובכל זאת, על ספסל
בקניון לב המפרץ בחיפה, כ"כ קרובים ורחוקים אחד מהשניה, ברור
לי יותר מתמיד - זאת לא היא שפגעה בי. זאת לא היא שבוחרת את מי
לאהוב ומה להרגיש. כמו כולנו, היא בסך הכל בובה.  

בשעת ערב מאוחרת אני חוזר הביתה מרכבת מהירה מחיפה, אחרי שיחה
מאוד קשה וכואבת. אח שלי בחדר, משחק במחשב. אני מעיף אותו
מהחדר שלי, נועל את הדלת ואז נשבר.
"מקווה שאתה מתפקע מצחוק שם למעלה", אני ממלמל.
"אתה יודע? הפעם באמת הצלחת לעבוד עלי... הפעם באמת האמנתי
שהיא רוצה אותי".