נסעתי ברחובות כפר שמריהו, כשחלונות הג'יפ היו פתוחים והמזגן
פעל.
קור נעים הכה על פני והרווחתי גם את רוח המציאות שנשבה פנימה
בעירבוליית טמפרטורות ורעש משכר.
"היי איש, הלו איש", קרא לי ילד קטן ויפה, " בוא ,בוא אמא שלי
עושה מבצע", סימן בידיו והובילני בריצה משובבת נפש, אל אמו
שדמתה לו ביופייה.
עמדה מבוישת ומאולצת חיוך בפרדס בין רשפון לכפר שמריהו.
"מבצע ?" שאלתי לפשר העניין הדי ברור אך זקוק לאישור.
הוסברתי שהילד חייב לצאת מחר לניתוח השתלה, אחרת ימות.
לכן  מכרה את גופה למענו.
חסרו לה עוד שבעת אלפים דולר.
"תיתן כמה שאתה יכול בשביל לעזור, אעשה לך מה שאתה רוצה במסגרת
חצי שעה- חצי שעה (הסבירה) כי אני חייבת לגייס עוד כסף במגבלות
הזמן מאנשים נוספים."
ראיתי בכך הזדמנות להיות אלוהי, לפחות אלוהים מבחינתה. החלטתי
לתת לה את מלוא הסכום ללא תמורה ולחסוך ממנה את ההשפלה. אם כבר
אלוהים אז עד הסוף:
חייכתי בעצב מבין, אך התניתי את הכסף בדפיקת הילד.
הוכחתי בפניה שמבחינה סטטיסטית אין לה סיכוי לגייס כל כך הרבה
כסף בזמן כל כך קצר והיא הסכימה איתי, הבינה שאני רציני אחרי
שהעברתי לידיה את המרשרשים בשטרות שקליים.
בכתה וקראה לילד לעשות "מה שהאיש יגיד, תהיה חזק (לטפה
בשיערו), קצת זמן וזה יעבור".
התכנון היה שאחרי שאפשיט אותו ואכנס לתנוחת הדוגי, ארד
מהעניין, בדיוק כמו שאלוהים ויתר בסוף לאברהם בעקידת יצחק.
אלא שמשהו התפקשש. שנייה לפני שהייתי אמור לעצור, המשכתי הלאה
והתחרעתי לו על התחת. איני יודע אם  מת מהדימום או מהסטראס
הכללי, אבל  בסופו של עניין נפח את נשמתו אז מי סופר.
האם התייפחה באימה קורעת.
ליטפתי את פניה באמפאטיה, באמת עצוב, הילד שלה מת אל מול עיניה
בנסיבות בלתי סימפאטיות. "תראי, אני מבין את כאבך, אבל עשית את
זה למענו- הרי ברור שלא היית מצליחה לגייס את הסכום, אז היה מת
ממילא, לפחות עשית את המקסימום והוא מת שלא בגסיסה ממושכת
מידי".
הנהנה אולי כי לא היה לה כוח לחשוב כשהצער שלט בה.
בקשתי שלמען ההגינות, תחזיר את כספי חזרה, הרי השתלה היא כבר
לא תעשה לו.

לא, אלוהים אני לא.