"די כבר! די! אני לא יכולה יותר!
או שאתה צועק עלי, כמו חיה מהג'ונגל,  או שאתה שותק כמו דג!
אתה יודע מה, נשבר לי  מהשטויות שלך!
אתה לא עושה לי טובות שאתה איתי! יש עוד 1001 כמוך, ואפילו
יותר טובים ממך!"


ואז זה בא. הסטירה הראשונה שהוא הוריד לי.
אני באותו הרגע הייתי בשוק, ולא כל כך ידעתי איך להגיב על מה
שכרגע קרה לי.
אז פשוט מבלי לחשוב, הכנסתי לו סטירה בחזרה. בעוצמה לא פחות
חזקה משלו.
בחיים לא האמנתי שזה יבוא ממנו.
הוא היה גדול ממני. אני הייתי בת  16 וחצי, והוא 23.
היינו ביחד תקופה לא ארוכה, אבל חזקה.
הכרתי אותו דרך אחי. שהם היו החברים הכי טובים.
אחי הגדול, תמיד היה נחשב למדהים, אבל באותה מידה, גם למניאק.
הוא היה מחליף בחורות כמו גרביים.
אבל כלפי, הוא היה האח הכי טוב ודואג בעולם.
אני בהחלט בת למשפחה טובה מאוד, וגם הוא, עידן.


אני ועידן, הכרנו הרבה מאוד זמן, אבל אף פעם לא חשבנו שאי פעם
נהיה ביחד.
בשלב מסויים, פשוט התחלנו להתקרב מאוד מאוד. ונהיינו זוג. אף
אחד לא ידע מזה. כולל אחי. כי זה קשר מאוד מוזר, זוג שמפרידות
בתוכו, 7 שנים. אבל זה לא הפריע לנו. היינו נפגשים המון. כל
הזמן. ולאט לאט, התחלתי להבריז מבית ספר, ולזלזל בלימודים,
דווקא בתקופת הבגרויות. אחי, אין לי מושג איך, אבל ראה
שהתחלתי לאבד כיוון. הוא שם לב שהזנחתי את הלימודים, ושאני
מבלה כל יום עד השעות המאוחרות של הלילה, במקום לשבת, וללמוד
לבגרויות.
היינו מתווכחים המון. בהרבה מקרים, הוא עזר לי עם ההורים שלי,
וחיפה עלי.
הם לא היו ערים למציאות.
אח שלי תפס אותי ערב אחד, ואמר לי "תפסת לך איזה מישהו, הא?"
אמרתי לו שזה לא עניינו והעפתי את היד הסקסית שלו, מהסנטר
שלי.
הוא איים עלי, שאם הוא ידע שאני מזלזלת בבית ספר בגלל משהו,
אז
"אוי ואבוי יהיה לי". אמרתי לו שילך להזדיין ונכנסתי לחדר.
הוא לרגע לא חשב שזה החבר הכי טוב שלו, עידן. כי באיזושהי
דרך, עידן גם הצליח לבלות איתו המון שעות ביום.
ואז זה הגיע. הוא תפס את שנינו מחובקים ומתנשקים בלהט. מאחורי
הבניין שלי.
הוא הורה לי לעלות למעלה. ומשם, אני כבר לא יכולתי לדעת מה
היה.
ואז כל זה קרה. אני ועידן לא דיברנו בערך שבוע. אבל ידעתי
שהכל הסתדר בין אח שלי ועידן. כי הם המשיכו ללכת כל יום ביחד
לים. אבל אני חייבת להודות, שנראה לי שאח שלי הכניס לו מכות
כשהוא ראה אותו. כי היה לו פנס קטן בעין. והלחי שלו הייתה קצת
נפוחה. ות'אמת, אני יכולה להבין את אח שלי.
אני כמובן קיבלתי יופי של שטיפת מוח מאח שלי, והבטחתי לו, לא
להתראות יותר עם עידן, בתמורה לזה, שהוא יחפה עלי עם ההורים
שלי.
אבל לא יכולתי יותר. בכל זאת קבעתי עם עידן, כי הנתק הזה,
למרות שהוא היה רק שבוע, שיגע אותי. נפגשנו. הוא אמר לי,
שהוא מצטער, ושהוא הבטיח לאחי (שהוא כמובן החבר הכי טוב שלו
מגיל 3), שהוא ינתק איתי את הקשר. וכמובן, שהוא "אוהב אותי,
אבל אין לו ברירה". עד כאן, יכולתי להבין אותו. הוא היה מתוק.
אבל אז, באה המכה שגרמה לי להתפרצות. "אני מצטער, אבל הנאמנות
שלי ושל אמיר, זה דבר יותר חזק אפילו ממך". הוא אמר לי. בלי
בושה.
צרחתי עליו: "סליחה"? מה אתה כלב שאתה "נאמן" לאחי?!"
"מה זאת אומרת, "יותר חשובה אפילו ממך?!" מה ככה אתה שם עלי
זין?!
אתה חתיכת שחצן מניאק! מה אתה חושב? שזה שאתה ואמיר כמו אחים
אתה גם צריך להיות מניאק כמוהו?!" ולא נתתי לו להשחיל מילה.
אמרתי לו את זה, בטון הכי מעליב ומעצבן שיכול להיות.

"אני מנסה להסביר לך בהגיון, אבל תיראי איך את מגיבה!" הוא
אמר לי בעצבים.
"את לא מבינה שאני אוהב אותך?! את לא מבינה שגם לי קשה?"
"אל תזיין לי ת'שכל, אתה יכולת להשתמש במילים פחות שחצניות,
אבל לא! מה פתאום?! הרי יש לך את האגו הגברי שלך נכון?"
אמרתי לו.
"די נועה, זה מספיק." הוא אמר לי, בטון מאופק.
התחלתי לשפוך בפניו את כל הדברים השליליים ששמרתי בבטן. אבל
זה ממש לא היה הרבה. בסך הכל, היה לנו טוב מאוד ביחד.
והוא עשרים דקות מסתכל עלי, ולא אומר מילה.
"נו, תענה לי! תגיב! למה אתה לא עונה לי? למה?" צעקתי עליו,
תוך כדי דמעות.
"מספיק נועה" הוא אמר לי.
"די כבר, די! אני לא יכולה יותר! או שאתה צועק עלי כמו חיה
מהג'ונגל, או שאתה שותק כמו דג. נשבר לי האמ-אמו מהשטויות
שלך! נמאס לי שאני צריכה להסתיר דברים מאחי, וגם
לריב איתו כל הזמן בגללך! יש עוד 1001 כמוך, ואפילו יותר
טובים ממך. אתה סתם חתיכת חרא!"

ואז... הוא הוריד לי את הסטירה הראשונה שהוא הוריד לי.
זה היה כל כך מפתיע. הוא בנאדם כל כך רך בדרך כלל.
ומרוב ה"שוק" שהייתי בו, הכנסתי לו בחזרה.
וזהו...
באתו הרגע, שנינו עזבנו את המקום. אני דחיתי אותו. הוא התקשר
כל יום, וכל הזמן!
הוא התחנן שאני אסלח לו, הוא נשבע שזה לא יקרה שוב, ושהוא כל
כך מצטער.
לא קיבלתי אותו בחזרה. אח שלי (אמיר), כנראה לו ידע את
הסיפור, כי אחרת, הוא היה גומר את עידן.
ואז, נפגשנו בים במקרה. כשאני הייתי עם החברות שלי, ואחי עם
עידן ועוד חברים. והוא שאל אותי מה שלומי, ליד אחי, ועניתי לו
"בסדר". ואחי ישר המציא איזה תירוץ, בשביל לגרור אותו משם.
בצהריים, לא יכולת להפסיק לחשוב על אהובי עידן, ובכיתי על
המיטה כמו משוגעת. אמירי נכנס, וניסה לנחם אותי ולהבין ממני
מה קרה. למרות שהוא בטוח ידע את הסיבה לבכי, אבל הוא ניסה
להוציא ממני מידע, בתקווה שזה לא בכי מגעגועים לעידן. כשהוא
שאל אותי, לא הכחשתי.  והוא התחיל להגיד לי, שיש לו אהובה
חדשה, ושאם אני לא מאמינה לו, שאני אבוא הערב ואראה אותם
ביחד.
באתי, וראיתי אותו מנשק אותה בכוונה, כדי שאני אקנא.
אבל נזכרתי בסטירה, ולגמרי התחרפנתי.
הייתי בסערת רגשות זוועתית. שמשולבת באהבה, כעס, ושינאה.
הלכתי לאיזה בר,אמרתי שאני מעל 18, ושתיתי עד אובדן-חושים,
כל מה שבא לי ליד. בבוקר, מצאתי את עצמי, בבית של עידן,
כשאמיר וחברים שלו לידי, ושתי חברות שלי. וקופסה קטנה עטופה
יפה, ולידה מכתב. "קחי נועה". אמיר נתן לי לפתוח את המעטפה.
אולי פה כתוב איפה עידן! "מה?" אמרתי בתדהמה, תוך כדי כאבי
ראש נוראיים.
במכתב, עידן כתב דף לי, ודף לאמיר. ששם הוא התוודה על הסטירה
שנתן לי. הוא כנראה מאוד התחרט על זה, והיה שבור ממה שעשה.
אבל לא יעזור, אני לא מקבלת אלימות בשום מצב. במכתב שלי, הוא
שוב כתב שהוא מצטער, ואוהב אותי. ושהוא נמצא כרגע רחוק מאוד.
ושאין טעם לחפש אותו.
אחרי ארבעה חודשים הוא הופיע. כבר היינו כולנו יותר סלחניים.
אבל הבן אדם היה בהודו בזמן הזה, וחזר דפוק... וכבר לא יכולנו
לתקשר איתו יותר. הוא היה גמור פשוט.
וככה, נגמרת אהבה מטורפת, בגלל שקרים, ובגלל שפעם אחת, הוא
הרים יד.


אבל איך אמרים במקרי אלימות כאלה:
תמיד יש פעם ראשונה, אבל אף פעם, אין פעם אחרונה.
אפילו אם עמוק בלב, זו הכוונה...