הנס היה בדרכו הביתה. הפעם מיהר במיוחד, המצב בחוץ לא היה מן
הטובים, ובעצם - מן הגרועים. הארץ כולה רחשה וזמזמה, מוכרי
עיתונים הכריזו בקול על החדשות, נשמעו מלמולים נרגשים מכל עבר,
ולא נראו יהודים רבים ברחוב. אם כבר נראו, הוקנטו ע"י נערים
גרמנים, שצחקו עליהם ואף זרקו עליהם אבנים. זה לא היה יום טוב
ליהודים. למעשה, זה לא היה יום טוב בכללו - היה זה היום בו
הוכרזה מלחמת העולם השנייה ברחבי גרמניה, 3.9.1939.
הנס המשיך בהליכה מהירה לעבר ביתו, כשראה את אמו בשער, מנופפת
לו ועל פניה הבעה מודאגת.
"הנס שלי! דאגתי כל כך!" הוא רץ אליה וחיבק אותה, מרגיע אותה
שהכל בסדר. הם נכנסו הביתה, ואביו של הנס, מקס, הביט בו מעל
כותרות העיתון. "ובכן בני, אני מניח שאתה יודע את החדשות.
דאגנו מאוד לשלומך, המצב לא בדיוק מתאים לשיטוטים בחוץ, אם אתה
מבין את כוונתי," הוא אמר, והניח את העיתון על השולחן. הם ישבו
לארוחת ערב מקץ שעה, משוחחים על המצב ועל כמה יהיה קשה מעכשיו.
הנס לא נראה מודאג במיוחד, אבל אמו כן. היא דאגה שמא כעת
יתקיפו כולם את גרמניה, והמצב גרוע בלאו הכי. אביו של הנס עיין
בעיתון בשקט. "היטלר לא היה מוכן לצעד הזה, אלזה, אבל אני בטוח
שנעבור זאת בשלום." הנס אכל בשקט. "ומה דעתך בעניין, בחור
צעיר? נשמע כאילו אין לך ולו חצי עניין בנושאים העומדים ברומו
של עולם. רק אתה והחברה הזאת שלך, קלרה, כל היום ביחד. אתה
חושב שאני לא יודעת שישנת אצלה יומיים תמימים ולא אצל פרנץ?
אני יודעת. אמא יודעת הכל." היא הסתכלה אליו, מחכה לתגובה, אבל
הוא שתק. לבסוף נטשו כולם את השולחן, והוא עלה לחדרו. הוא בהה
בחלון בעצב, חושב על הוריו האהובים, ואז הוציא את מדיו הירוקים
מהארון.


רק יומיים לפני, בזמן שאמו חשבה שישן אצל קלרה, או פרנץ, או מי
שהשד יודע, היה רחוק מביתו, בגבול פולין. הוא ושאר חיילי
הפלוגה שלו הטילו פצצות על פולין. איכשהו, הצליח לקבל שחרור
ולנסוע חזרה הביתה. הוא חשב שהגיע הזמן שיספר להוריו את האמת,
למרות שידע שיכאב להם, והם יפחדו עליו. למרות זאת, הבריק את
הכפתורים על המדים שלו ואת המגפיים, ענד את הכומתה האדומה
בגאון, וירד אליהם, לבוש.


"אלוהים אדירים, מקס. הילד השתגע!" אלזה צעקה כשראתה אותו
מגיע. אביו הרים אליו את עיניו ולא אמר מילה.
"יצאת מדעתך, הנס? מה אתה חושב שאתה עושה? אני לא מסכימה! אני
לא מסכימה!  אין שום סיבה שבעולם שתיקח חלק במלחמה הזאת, ואני
מוכנה להבין שנלחמת למען סילוק היהודים הארורים האלה מחיינו.
אבל למלחמה? עכשיו? יצאת מדעתך?!" היא התרוצצה בבית, מגבת מטבח
אחת על כתפה, והיא מיוזעת מהתרוצצותה ומתנשפת מדיבורה הנמהר
והתקיף.
"אלזה, הניחי לילד." מקס אמר בשקט, והיא פרשה לשתות כוס מים
ולהירגע.
"הנס, אני גאה בך על החלטתך, ומצטער שלא סיפרת לי קודם. אדאג
לך, אבל עליך לשקם את הגאווה הלאומית שלנו. כל היהודים האלו,
מעוררים בי חלחלה. חיידקים. נגיפים. כמו שהיטלר אומר, עלינו
להשמיד אותם, וכך טוב שתעשה. אני מאחל לך דרך צלחה ושתצליח
במשימותיך." הם התחבקו קצרות, ואז הלך הנס אל אמו, שהייתה
עדיין מייבבת אבל השלימה עם מטרותיו של בנה. הוא ארז את חפציו,
ונפרד מהם לשלום.
מקס הניח לאישתו, וירד למחסן. המחסן היה נקי ומצוחצח, ורק הוא
נהג להיכנס אליו, ועל כן עשה ממנו מן חדר פרטי. הוא פתח את
הארון הגדול שעמד על יד הקיר, והוציא מתוכו מדים שחורים, אותם
פרש על הספה ליד. לאחר מכן הוציא מגפיים שחורים, שלמרות שהיה
עליהם מעטה אבק דק, קל היה לזהות שהם מבריקים וצבועים, כאילו
נקנו רק אתמול. לבסוף הוציא את הכומתה האדומה, והניח אותה לאחר
כבוד על הספה. מקס ישב על הכורסה ונזכר בלילה מלפני חמש שנים.
התאריך היה חרוט בזיכרונו, כאילו קרו הדברים רק אתמול. כמה
ימים לפני שהכל קרה, ב28- ביוני,  הוא הוזעק לבסיס הס.ס
במינכן, ואמר לאלזה שעליו לצאת לשליחות דחופה במסגרת עבודתו.
אלזה התקוממה קצת, מפני שהמצב אז היה באמת בכי רע - אנשי ס.א
היו בכל מקום, מתגרים בעוברים ושבים ונוסעים בפראות במכניות
הפאר שלהם, צועקים "מהפכה, מהפכה!" לכל עבר. בכל זאת, נאלץ
לעזוב אותה, ולא יכל לספר לה מדוע. כבר כשהחליט להתגייס לס.ס,
החליט שלא יספר לה על כך, ואיכשהו, הצליח לשמור על חיי משפחה
וחיי צבא ביחד. עד שפרש, לאחר מה שקרה ב30- ביוני. מספר שעות
לאחר שהגיע לבסיס, נקרא להתייצב יחד עם שאר חברי פלוגתו בבאד
וויזי, על יד מינכן. יומיים היו בכוננות, כשהיו שמועות בפלוגה
שיש "משהו באוויר", עד שבשלושים ביוני הכל התגלה. הם התבשרו
שאנשי הס.א יצאו לרחובות בבאד ויעזי, ועליהם לעצור אותם. מקס
ופלוגתו קיבלו פקודה להגיע למלון בו שהה ראש הס.א, רוין,
ולהקיף אותו.  מאוחר יותר הגיעו בשיירה היטלר, הימלר וגבלס,
לאחר שעצרו כמה מראשי הס.א כבר בבסיס הנאצי במינכן, ועצרו את
רוין.
מקס נזכר כיצד התגלגלו שמועות אודות היטלר, שנכנס ברעש גדול עם
אקדח גדול ועצר את רוין. אפילו אלזה סיפרה לו זאת פעם, אבל הוא
לא יכל למחות, מכיוון ששמר בסוד את דבר גיוסו לס.ס, ולכן רק
שתק.
הוא ליטף את המגפיים השחורים, תיקן את העיטורים על המדים,
כשלפתע הבליח זו זיכרון שניסה להדחיק במשך כל אותם שנים. הוא
חשב על הנס, ועל עצמו, נזכר כיצד ירה באדם העירום שבילה עם גבר
באותו לילה במלון, שלימים נודע כאדמונד היינס. הוא עדיין שמע
את פקודתו של היטלר, בכבודו ובעצמו, מהדהדת באוזניו - "פייר!"
והוא ירה, עדיין צעיר, רק חמש שנים לפני, עדיין להוט למלא
פקודות ולרסס כדורים לכל עבר.  הדם מילא את החדר מהר מאוד,
והיטלר וגבלס הסתלקו משם, בעוד הימלר היה אחראי על הפינוי.
פלוגתו של מקס שוחררה, ופלוגה אחרת נצטוותה לבצע את ה"ניקיון".

מאוחר יותר לא הצליח להירדם, עד למחרת. אחרי ששטף פנים הוא
נקרא ע"י מפקדו, ושם הוצע לו להיות קצין בכיר בשוטסזאלסטפל
(Schutzstaffel) - הלא הוא הס.ס. הוא קיבל מדים, לפני שנתן את
הסכמתו, אך לאחר מכן נאלץ לסרב, כדי שיוכל לקיים אורח חיים
נורמלי, פחות או יותר, יחד עם אלזה ובנם בן ה12- אז, הנס.
מקס קיפל את המדים והכניס את המגפיים לארון, משאיר את הכומתה
האדומה לסוף, מלטף אותה ועונד אותה מול המראה. ימים רבים אחרי
הרצח לא נרדם בלילה, אלזה תהתה אם הוא חולה או שמא קרה לו משהו
בזמן נסיעת העסקים, שהוא לא רוצה לספר לה. הוא סרב לדבר איתה
על כך, או ללכת לרופא. היא אפילו הציעה שילך לפסיכולוג, אבל
הוא רק דפק את אגרופו בשולחן ועזב את החדר בלי לומר מילה. מאז,
הדחיק את המקרה. הוא לא השתתף במרחק הדמים שהתרחש כמה ימים
לאחר שירה באיש הס.א, אלא רק חזר הביתה, להגן על אישתו ולדאוג
כי אנשי ס.ס לא יגיעו בטעות לביתו וירו גם בהם. הוא ידע שהם
תפסו את כולם, כמו שאר האנשים, אך באותו זמן, רק הוא ידע שרצחו
אותם.
הוא הכניס את הכומתה לארון, ועלה לנחם את אלזה.


הנס הגיע לבסיס הס.ס בברלין. נאמר לו כי גויס לחיל
אדולף-היטלר-סטנדרט. (Adolf Hitler Standarte). הוא קיבל מדים
שחורים ומגפיים שחורים, ועיטור חדש. הנס נזכר ביום בו חיטט
בארון במחסן של אביו, ומצא מדים זהים. מאותו יום החליט לשרת את
היטלר ולהיות נאמן לו, לאחר שהבין כמה אביו הציל אותם מאנשי
הס.א, וכמה צדק היטלר כשנתן הוראה לתפוס את כולם ולהשליכם
לכלא.
"הנס, עליך ללבוש את המדים החדשים ולהתייצב בעוד שבע דקות
במפקדה," אמר זאפה, מפקדו, ועזב את החדר. הנס החליף במהירות את
המדים, נעל את מגפיו החדשים וצחצח אותם עוד קצת, ואז סירק את
שערו והספיק אפילו לגלח את שפמו שרק החל לצמוח. שבע דקות בדיוק
אחר כך, כבר היה במפקדה. היו שם עוד כמה נערים בגילו, שלבשו
מדים שחורים חדשים. הם נעמדו בשורה ישרה, הצדיעו לזאפה, ואז
עמדו נוח. זאפה התהלך בחדר והחל לדבר.
"חיילים, היום התקבלתם לתפקיד חשוב מאוד בצבא שלנו. אני גאה
מאוד לבשר לכם שנבחרתם לשרת בס.ס סטנדרט, ומעתה ואילך יהיה
עליכם לאבטח את היטלר עצמו ואת פעולותיו, בזמן שהוא נואם, בכל
עת ובכל דקה." שום קול לא נשמע בחדר, אפילו לא צחקוק. זאפה
המשיך. "אתם תהיו קשוחים, תגנו עליו, ותצייתו לכל פקודה. חושו
גאווה על כי נבחרתם, כי כעת אתם בשירות הפיהרר!" הוא קרא,
והצדיע. הם הצדיעו לו בחזרה, ויצאו מהחדר בטור עורפי.
למחרת נקרא הנס למשימה הראשונה שלו בתור חייל הס.ס סטנדרט.
היטלר עמד לנאום בברלין. הוא וחברי הפלוגה (החדשה) שלו יצאו
כשלוש שעות קודם, ואיגפו את המקום.  
הנס לקח את עמדת השמירה שמאחורי היטלר. מאחר והייתה זו במה
שמעל הקהל, הוא היה יכול לשמור עליו, ובו זמנית לראות את הקהל.
זו הייתה הפעם הראשונה שצפה מהנקודה הזאת על הפיהרר, והוא
התרגש, אך לא איבד את ערנותו.
היטלר פתח בנאומו על חשיבות הדת. הנס הביט סביבו בעם הקשוב,
והתמלא מתח ויראת כבוד כלפי האיש הגדול הזה. הוא הקשיב לדבריו,
והרגיש שהוא מזדהה עם כל מילה. הוא עצמו הגיע מבית קתולי.
לבסוף סיים היטלר.
"אנו משוכנעים שהאנשים צריכים ודורשים אמונה. לפיכך, נטלנו על
עצמנו להילחם בזרם האתאיסטי, ולא רק בעזרת כמה הצהרות עלובות;
אנחנו רמסנו אותה!"
מדיה
העם השתולל, וקריאות "הייל היטלר!" נשמעו מכל עבר. הקריאות
התאחדו לאט לאט, לשאגה אחת, אדירה, "הייל היטלר! הייל היטלר!
הייל היטלר!" העם קרא, והצדיע לו. כולם, ביחד. תחושה משכרת של
עוצמה וכוח עלתה בהנס, והוא הרגיש חיבה עזה לפיהרר. הוא הביט
בו בהערצה, בעוד הוא מצדיע לכולם, והצדיע לו באבירות. העם
המשיך לשאוג כמו באמוק, והנס שוב חש תחושה משכרת ממעמקי בטנו,
עולה אל חזהו, והאושר והגאווה הלאומית מציפה אותו. העם צעק,
הריע, רקע ברגליים ומחא כפיים, והשתולל משמחה. הוא כמעט התפתה
לגשת אל הפיהרר הכובש, אבל אז נשמעה פקודה. "ס.ס סטנדרט!
הפיהרר צריך לעזוב. צרו טבעת שמירה סביבו!" הנס מיהר להתקרב
לפיהרר, ולהוביל אותו יחד עם עוד שלושה חיילים למטה. הם הלכו
במהירות, והגיעו מהר למכונית, מהר מדי. הנס התרגש וליבו פעם
בחוזקה, כשכמעט נגע בפיהרר.
באותו יום חזר לחדרו בבסיס, ונשבע אמונים למנהיגו. הוא חש
גאווה עמוקה על שנבחר ללוות אותו, וידע שיסכים לעשות הכל כדי
שיהיה המנהיג. הנס נרדם עם תחושה טובה בלבו.


ביום למחרת התעורר מקס מוקדם מהרגיל, וירד לקרוא את העיתון
ולשתות קפה. הוא הופתע לגלות את אלזה בחדר האוכל, מחזיקה כוס
תה ובוהה לעבר החלון.
"בוקר טוב, אלזה. הכל בסדר?" הוא ניגש אליה, דואג במקצת.
"אני פשוט דואגת להנס, זה הכל. חיל האוויר הבריטי מתקיף
אותנו...אני חוששת שהנס יפגע".
"הס, אלזה! איך את מדברת? חיל האוויר מתקיף את הצי, ולא את
חיילינו. ומלבד זאת, אני בטוח שהנס אינו סתם חייל פשוט. הוא
נער פיקח ושנון, בוודאי הגיע רחוק."
"אני מקווה שאתה צודק." היא אמרה, אבל הבעת פניה נשארה דאוגה
והיא המשיכה להביט לעבר החלון.


במשך קצת יותר משבועיים ליווה הנס את הפיהרר בכל נאומיו
ומסעותיו, ובכל נאום רק התחזקה האהבה שלו אליו כמנהיג. הנס חש
הערצה גדולה אל האיש הדגול הזה, שקלע לומר בדיוק את מה שהרגיש,
את הכאב שחש לגבי נושאים מסוימים והציג את בעיותיו והפתרון
לבעיותיו באור פשוט. הוא חש הזדהות עם המצבים היום יומיים
שתיאר, מסתכל בו ולא מבין כיצד לא הבין זאת קודם - הוא צדק,
פשוט כך. הוא הרגיש גאווה על כך שסוף סוף מצא את האדם המתאים
שינהיג אותו, ושכל העם חושב כמוהו. הוא הרגיש שכעת הם מובלים
על דרך המלך, וחש כבוד עמוק על שיכל ללוות אותו ולהיות קרוב
אליו כל כך בכל נאומיו, כאילו זו הקרנה פרטית רק בשבילו.
אבל לאחר כשישה עשר יום, בשעה שצחצח את נעליו ועמד ללכת להתרחץ
בבסיס, הוא נתבשר שעליו להגיע למפקדה מיד, יחד עם החייל שבא
להודיע לו. הם צעדו זקופים במהירות, והמחשבות התרוצצו בראשו של
הנס. מה עשה רע? האם שולחים אותו הביתה? האם רוצים לנזוף בו?
האם מורידים אותו בדרגה? זו הייתה האפשרות הגרועה מכל. אם
יורידוהו בדרגה, הוא לא יוכל להצטרף שוב לנסיעותיו של הפיהרר,
ויאלץ להקשיב להם ברדיו. הוא הגיע למפקדה, הצדיע ונעמד זקוף
מול זאפה מפקדו. לצידו הגיעו תוך כמה שניות עוד תשעה חיילים,
שגם הם הצדיעו למפקד, ונעמדו בשורה ליד הנס.
"חיילים," פתח זאפה, "נקראתם לכאן לא על מנת שתיענשו או
תינזפו, לכן הסירו אבן מלבכם" הוא דיבר, בעודו צועד הלוך ושוב
במפקדה. הנס חש הקלה, אבל היה מתוח לקראת הבאות. אם כן, מדוע
קראו להם? "זומנתם לכאן היום מכיוון שתפקיד חדש מחכה לכם.
תפקיד מכובד מזה שהיה לכם עד עכשיו." הנס החל לשמוח, אבל אז
החל לחשוש. ומה אם התפקיד אינו טוב כפי שהוא מתאר אותו?
"בהוראת ראשי הס.ס, גייסנו את עשרת החיילים המובחרים ביותר
שלנו, אתם, לכוח חדש שיוקם - האייזנצגרופן." הנס חיכה בציפייה
להמשך דבריו של זאפה, אבל הוא המשיך לצעוד ושתק. הוא לא העז
לדבר, אבל החליף כמה מבטים חטופים עם החיילים לידו, והספיק
להחזיר את מבטו ישר קדימה כשזאפה התסובב והמשיך לדבר, הבעת
נחישות על פניו.
"האייזנצגרופן תהיה פלוגה שתגן על המשטר של הפיהרר. כל איום
פוליטי יחוסל על ידינו, כדי למנוע תוהו ובווה ואי סדר," הנס חש
ברטט למשמע אזכורו של הפיהרר, והוא חש נחישות ורצון לשרתו
בנאמנות, למענו ולמען גרמניה כולה. "עליכם לזכור שאתם משרתים
למען ארצכם, למען לא יהיו בה מהומות, ואתם משליטים את הסדר,
ודואגים שישוב על כנו, באם יוסר ע"י מתנגדי המשטר. זכרו שכדי
לנהל מדינה טובה, הפיהרר צריך סדר וחוק. את פרטי הפעולות תקבלו
בקרוב, וכעת עליכם לחזור לחדריכם, אייזנצגרופן!" והם הצדיעו לו
ויצאו בטור עורפי.
בלילה שכב הנס במיטתו שבבסיס, וראשו התמלא מחשבות. מה מטרת
הפלוגה החדשה? למה הוא נבחר? הוא מעולם לא החשיב את עצמו לחייל
טוב. למרות שהגיע לדרגים גבוהים ("הרי אחרי הכל, להיות בין
שומרי הראש של היטלר אינו דבר של מה בכך," חשב לעצמו) הוא חשב
שזה בזכות המזל, ולא הקדיש לנושא תשומת לב רבה. רק עכשיו נתפנה
לחשוב על כך שהוא הולך לשרת ביחידה מובחרת בשירות הרייך, והוא
הצליח להירדם, למרות התרגשותו.

למחרת בבוקר התייצבו הוא ושאר תשעת חברי הצוות במסדר. זאפה
וקצין נוסף הצדיעו, והחיילים הצדיעו בחזרה.
"אייזנצגרופן!" פתח הקצין הנוסף, "היום תחלו בשירות למען
הרייך. עליכם להכין את נשקיכם וצידתכם, ובשעה תשע בדיוק תצאו
מפה לפרוסיה, להמשך פעילותכם. שם תקבלו תדרוך מדויק. עליכם
להתכונן לנסיעה, לבשו את מדיכם, ודייקו - האוטובוס יצא מהמחנה
בשעה שלוש בדיוק!. חיילים משוחררים."
הנס מיהר לחדרו והחל לארוז את חפציו. לאחר שסיים את מלאכת
האריזה, הוא לבש את מדיו וצחצח את מגפיו, ואחר יצא לכיוון
האוטובוס.

הנסיעה לפרוסיה הייתה ארוכה ומייגעת, אומנם מזג האוויר היה
נוח, אבל הדרך הייתה משובשת וקשה. הנס סבל במשך כל הנסיעה, אבל
שתק.
כאשר הגיעו לבסיסם בפרוסיה, פרקו את הציוד, וזאפה (שהצטרף
אליהם) הורה להם להגיע למפקדה החדשה.
הם נעמדו במסדר שורות ביחד עם שאר החיילים, כ900- איש, והקשיבו
לקצין החדש שלהם, אוטו אוהלנדרוף (Otto Ohelndrof).
"חיילים, מעתה תיקראו אייזנצגרופן 2. ממחר יחלו פעולותיכם.
עליכם להתחיל בפינוי כל אוייבי משטר הרייך, החל מצוענים, פורשי
פוליטיקה ומתנגדיה, יהודים, קומוניסטים, וכל אדם שעשוי להזיק
לשלטון.
משוחררים."
ביום למחרת הקיץ הנס מוקדם, לקח את נשקו ועלה על אחד מהרכבים
שהסיעו את החיילים לעמדותיהם. הוא ושלושה חיילים מפלוגתו,
יורגן, פרנק, מקס, ירדו ברחובות העיר שהגיעו אליה - פוטציג,
והסתובבו כנשקם דרוך. במהרה קיבצו שאר החיילים האחרים קבוצה
גדולה של צוענים שנמצאה ברחוב אחר בעיר, והביאו אותה לארבעה.
אלה היו צוענים זקנים ומלוכלכים, והנס חש שאט נפש למראם. לאחר
מספר דקות הביאו החיילים זוג יהודים, גם הם זקנים למראה,
כשטלאי צהוב תפור בחזית חליפתם. עוד יהודים קובצו, ועד מהרה
עמדה קבוצה גדולה שהכילה יהודים וצוענים, וגבר שנראה לבוש
במרושל. יורגן לחש לפרנץ שתפס את הגבר הזה במיטה, מתנה אוהבים
עם גבר אחר, והחליט שהוא אויב המשטר והגזע. לאחר שלוש שעות,
הובילו החיילים את קבוצת הצוענים והיהודים, לתך טנדרים גדולים.
הנס לא ראה אותם עוד, אך יורגן סיפר לו שרובם מובלים לבתי כלא
ולמחנות עבודה.
במשך כמה שבועות עסק הנס בפעילות זו, עד שיום אחד נאמר לו
להוביל את הקבוצה הנוכחית אל שערי העיר. הוא מילא את פקודתו,
והשאיר את הקבוצה שם. לאחר מכן, קיבל פקודה לקבץ את כולם על יד
התעלה המגינה על העיר מפני התקפות, ולעזוב את המקום. הנס
ציית.
הוא לא התעסק הרבה במחשבה על גורלם של האויבים, מאחר ואלו היו
בהחלט אויבי המשטר, שרצו לגרום לכאוס מוחלט והיה צורך לסלקם.
לכן, כשפרנץ סיפר לו בערב שפלוגה אחרת של חיילים ירתה בהם
והשאירה את הגופות בתעלה, הוא לא הופתע והמשיך לאכול, מושך
בכתפו. הרי אלה היו פושעים, וזה היה עונשם. מדוע שיתחשב בהם?
צוענים ויהודים קומוניסטים, חשב לעצמו, הביאו על עצמם את הדין,
וכעת הגיע יום הדין. הוא לא ראה בזה דבר של מה בכך, והמשיך
לאכול.

כבר לאחר מספר שבועות הנס הועלה שוב בדרגה, והורשה להישאר יחד
עם שאר פלוגות האייזנצגרופן ליד התעלות. הנס זכר את עצמו שומע
את פקודתו של אוהלנדרוף, ופותח באש לכל עבר. במהרה התמלא
האוויר אבק שריפה, והאנשים היו נופלים לתעלות. ריח אבק השריפה
הלהיט אותו, והוא היה מרוקן מחסנית אחרי מחסנית, שומע באוזניו
את נאומי הרייך שלא שכח, ולהוט למלא את פקודותיו על מנת שיוכל
לחיות במדינה מתוקנת. הוא היה נזכר באביו ובמדים שמצא, והרגיש
גאווה שהמשיך את תפקידו.
כך התנהלו הדברים במשך שנתיים, הנס היה נקרא לפעולות יחד עם
שאר פלוגתו, ובסופי שבוע היה חוזר לבסיס. מדי פעם היה כותב
איגרות להוריו, מספר להם כמה התקדם בדרג הצבאי, מרגיע אותם
שהוא בסדר ולא בקווי המלחמה. אמו המודאגת הייתה אומרת לו לשמור
על עצמו, ותהתה מה בדיוק הוא עשה אם לא נלחם. אבל היא לא הציקה
לו במכתביה בשאלות רבות מדי, מכיוון שחשבה שטוב שלא תפתח פה
לשטן ותביא עליהם צרה.
אולם שנתיים מאוחר יותר, ביוני 1941, השתנו פני הדברים. הנס
נקרא להתייצב יחד עם שאר פלוגתו בגבול ברית המועצות, ושם תקפו
את צבא ברית המועצות.
הנס זכר במעורפל כיצד הוקפץ באמצע הלילה לרכבים, אסף במרה את
נישקו וצויד במחסניות רבות כבר ברכב שהסיע אותו. מיד כשהגיעו
לשטח האש פתח באש לעבר כל חייל סובייט שראה, והרגהו. יריות
נשמעו מכל עבר, הכל נתכסה אבק שריפה ועשן אפור, נחיריו התרחבו
ונשימתו נעשתה יבשה וחמה, והוא המשיך לירות באמוק לעבר כל מטרה
חשודה. לפתע שמע צעקה, וראה את יורגן מתמוטט על הקרקע. הנס פתח
באש לעבר המטרה הבלתי נראית שפגעה ביורגן, ואז רץ אליו כשכמה
מחיילי הפלוגה מחפים עליו.
"יורגן, יורגן! איפה נפגעת? מה קרה?" הוא צעק אליו, ניסה
להשכיב אותו על גבו על הקרקע, אבל הוא לא הגיב. הנס גילה פצע
פעור בחזהו של יורגן, ודם זרם לכל עבר. הוא הסתכל בעיניו, וחש
כאב וזעם. הוא עזב את הגופה, והחל לרסס בכעס את כל סביבתו, לא
מודע למעשיו.
ההתקפה נמשכה מספר ימים. לבסוף, חזרו החיילים בתרועה לבסיס, על
שניצחו את הסובייטים. מפקדם העניק להם אות הצטיינות בטקס
מיוחד, אבל הנס לא השים את ליבו לכך. הוא זכר את יורגן, ולא
יכל לשכוח את מבטו הריק בשדה המלחמה. הוא קיבלת את האות בשקט,
ופרש לחדרו.
בלילה לא הצליח להירדם, ורק חשב על יורגן. דמעות עלו בעיניו,
אבל הוא כבש את הבכי שלו, וניסה להירדם. בלבו עמדו כעס וכאב,
והוא נשבע לנקום.
למחרת השתנו כל הכללים. הנס נשלח יחד עם שאר האייזנצגרופן
למשימה סודית. אוהלנדרוף הסביר להנס ולשאר ראשי הפלוגות, שמעתה
עליהם לפנות ולנקות מיהודים בשטחים שאליהם יישלחו. הנס נשלח
לקייב שבאוקראינה. הפרוצדורה הייתה זהה, אך מסודרת יותר. הפעם
קיבל הנס רשימה של כל יהודי העיר מידי מועצת היהודים, וביחד עם
אוהלנדרוף וראשי הפלוגות סימנו יהודים ברשימה. לאחר מכן שלחו
את אנשי הצבא האוקראיני שיביאו את היהודים אל גיא בשם באבי יר.
הצבא פרסם מודעות והכריז ברחובות לפיהם על כל היהודים להתייצב
עם חפציהם בשער העיר, מאחר ומעבירים אותם לעיר אחרת. היהודים
הגיעו אל מחוץ לשער העיר, בקבוצות קטנות, עד שהגיעו למספר של
כ500- איש.  הנס הורה לפלוגתו לאגף את המקום. הוא עצמו ניגש אל
הקבוצה ברובה דרוך ושלוף, וציווה עליהם להתפשט מכל בגדיהם
ולהשאיר את חפציהם בידי שלושה מהחיילים. לאחר מכן קיבץ אותם
ליד התעלה, ונתן פקודה: "פייר!". הפלוגה פתחה באש לעבר
היהודים, שוב מילא עשן את עיני כולם ועיוור אותם. במהרה נותרו
מעט מאוד יהודים, והנס הורה למספר חיילים לירות בהם. הוא עצמו
דאג לסיים את הנותרים, ולאחר שמלאכתם הושלמה, כיסתה פלוגה אחרת
את התעלות, וקבוצה נוספת הובאה. הם המשיכו בתהליך עד רדת
החשיכה, כשצרב העשן את אפם והם נדפו ריח נוראי של ריקבון ואבק
שריפה. הנס המשיך לירות, עיוור לחלוטין, כשיורגן לא מפסיק
להטריד את מנוחתו. "יהודים ארורים! תראו למה גרמתם!" הוא צעק
בעודו יורה, בוכה על יורגן ומרסס כדורים לכל עבר.


החיילים הקימו מחנה במקום, שנקרא סיירטס (Syrets). הנס קיבל
חדר משלו, עם שירותים מצורפים. בתחילה היה מתעורר כל בוקר,
עורך מסדר לכפופים לו, ואז היו הולכים לתעלה, ויורים בקבוצה
שהגיעה. כמה מהחיילים התלוננו על האוכל הגרוע והריח הנורא,
והנס הורה להם לקחת חלק מהיהודים, ולמנות אותם לטבחים. היהודי
האחרון, ג'וזף, היה מכין אוכל נהדר, אבל אחד החיילים ירה בו
לאחר מספר שבועות, בהוראת אוהלנדרוף. הוא הוחלף בטבח אחר.
הנס המשיך להתכתב עם הוריו, אם כי מכתביהם התרבו ושלו התמעטו.
האיגרות שלו היו חוזרות על עצמן - "אני בסדר, הכל טוב פה, אני
בדרג גבוה" ושל אמו נעשו יותר ויותר דאוגות -"מה שלומך הנס?
האם אתה בריא? הכל בסדר? קלרה שולחת ד"ש. אני דואגת לך, חזור
הביתה כבר". מפעם לפעם היה קורא את מכתביה בחופזה, ולאחר כמה
חודשים החל להשאיר אותם סגורים במכתבתו, בלי לעיין בהם אפילו.
העבודה נעשתה קשה מיום ליום, עוד ועוד חיילים התלוננו על
התנאים הנוראים, אוהלנדרוף לחץ עליו לערוך רישומם מדויקים של
החפצים שנאספו בעוד אוהלנדרוף עצמו עורך רישומים של כל האנשים
שנורו, ויורגן לא הפסיק להטריד את מנוחתו. שנתו הייתה טרופה,
יורגן היה מבקר אותו בלילות. הוא היה חולם עליו מגיע אליו,
מתחנן לעזרה, והנס לא היה מסוגל לעזור לו.


הימים נהפכו לשבועות, והשבועות לחודשים, והחורף הגיע. הם
המשיכו במילוי פקודותיהם. אוהלנדרוף הטיל על הנס ופרנץ לארגן
את משלוח המעילים והכפפות החמות למחנה, לפני שיגיעו השלגים.
בעוד הנס ופרנץ ישבו וערכו ספירת מלאי של מצרכי מזון נחוצים
וחישבו את מספר הכפפות והמעילים שיצטרכו להזמין, נכנס זאפה
במהירות.
"רבותיי! להתייצב! ישרו את מדיכם וענדו את העיטורים שלכם,
ודאגו שנעליכם יהיו מצוחצחות! הייידריך עצמו מגיע למחנה לביקור
פתע בעוד רבע שעה, ועליכם להתייצב בחוץ יחד עם הפלוגה שלכם!".
הוא יצא במהירות לשאר ראשי הפלוגות. הנס ופרנץ מיהרו לפלוגות
שלהם. הנס פקד על פלוגתו לחדול מכל מעשיהם, ולהתייצב בחוץ
במסדר. הוא לקח את הרובה של אחד החיילים שעמדו שם, וירה בכל
היהודים שעוד נותרו עומדים, ואז זרק לו את הנשק בחזרה.
"זהו! התייצבו מיד, ושלא תמצאו שום תירוץ להתעכב! היידריך
מגיע", הוא אמר, והוביל את הפלוגה שלו למסדר.
חמש דקות אחר כך הם עמדו בשורות ישרות, כל פלוגה ומפקדה. רכב
שחור נכנס למחנה, וממנו יצאו שלושה קצינים שהצדיעו לחיילים -
"הייל!" והחיילים הצדיעו להם בחזרה. מיד אחר כך יצא היידריך.
זקוף ומבטו קר ובודק, הוא הסתובב בין החיילים. הם לא נעו
מילימטר. הוא יישר את מדיו של אחד, סידר את עיטוריו של אחר,
ואחר זימן את אוהלנדרוף. הוא פקד עליו לערוך לו סיור במחנה.
אוהלנדרוף החל להראות לו את ביתני החיילים, שהיו מעט מבולגנים.
לאחר מכן הראה לו את חדר האוכל, ולבסוף את חדר המחסן שבו אחסנו
את כל חפצי האנשים שנורו, ממוספרים ומסודרים לפי תכשיטים,
בגדים וכיו"ב. היידריך הסתכל לעבר התעלות המכוסות, ורשם
הערותיו. לאחר מכן עזב את המחנה, והחיילים חזרו לפעילות
רגילה.
הימים הגשומים הגיעו, וגשם החל לרדת על המחנה. לחיילים היו
מעילים, והייתה אוירה טובה באוויר, הוא היה צלול יותר ונקי
יותר מעשן ואבק. למרות זאת, החיילים נראו מדוכאים יותר, בעקבות
האפרוריות של החורף. זה היה חורף קשה, מוצף בגשמים ושלגים
שהיקשו עליהם את העבודה, אך הנס חרק שיניים והמשיך לתפקד גם
בקור העז. הוא החל לשכוח ממכתביהם של הוריו, ומדי פעם זרק אותם
לפח.  בבוא האביב, הנס ערך ביקור בדיקה ליד התעלות, וגילה
שבעקבות הגשמים, למרות החול המכסה, החלו הגופות לצוף ולהעלות
ריח ריקבון, שבקרוב, חשב, יגיע למחנה. הוא הביט בתעלות ותהה מה
יעשו החיילים כשיגיעו אליהן, ומיד לאחר מכן רץ אל מאחורי אחד
המבנים, והקיא. הוא נמלא בחילה, ניקה את פיו בצינור מים שהיה
שם, והלך זקוף למחנה.
"המפקד אוהלנדרוף!" הוא הצדיע לו.
"עמוד נוח, קצין. מה רצונך? דבר מהר, כי הזמן קצר והמלאכה
מרובה."
"מחובתי לדווח שישנה בעיה בתעלות, המפקד. בעקבות הגשמים הגופות
החלו לצוף וריח ריקבון ממלא את האוויר, ובקרוב יגיע למחנה. אני
מציע שלא נקבל קבוצות היום, המפקד."
"יפה, קצין, אלך לבדוק את המצב. הצעתך טובה, אך להבא היזהר
בלשונך כשאתה מציע הצעות. הן יכולות להיות לא לרוחי. אתה
משוחרר."
"כן, המפקד!"
הנס ליווה אותו לתעלות, ושם נלחם בבחילה שגאתה בו כשהביט בהן.
אוהלנדרוף עצמו לא נראה טוב יותר, והלך מוטרד בחזרה למחנה. הוא
כתב להיידריך.

"10.יוני.1941, קייב.
מסמך סודי של הרייך
אל ריינהארד היידריך

1. בעיה עלתה במחננו, קייב, אוקראינה. הגשמים והשלגים גרמו
לשיטפון בתעלות, והגופות החלו לצוף. ריח רע אופף את המחנה,
והחיילים לא מסוגלים לתפקד.
2. בעיה נוספת שעלתה היא המוטיבציה של החיילים. הם סובלים
מההרג, למרות שאני דואג באופן אישי שיירו כקבוצה אחת גדולה,
ולא כיחידים, אך נשארים תמיד נותרים שחייבים לירות בהם. אני
מעריך שהנזק הפסיכולוגי שעלול להיגרם הוא גדול.

אבקש התייחסותך לנושאי במהרה. על החתום,
אוטו אוהלנדרוף."


בעקבות מכתבו של אוהלנדרוף וטענות נוספות מראשי אייזנגרופן,
שהגיעו להימלר, שלח הימלר הוראות חדשות לביצוע הירי.
על ראשי הפלוגות, והנס ביניהם, הוטל להביא את הואנים שהימלר
העמיד לרשות כל מחנה. המחנה שלהם קיבל חמישה, שלושה קטנים
ושניים גדולים. חיילים אחרים התקינו בחלונות תריסים מיוחדים,
שהקנו לואן מראה של קרוון נע (קרונוע)  - אחד בואן קטן, ושניים
בגדול. הם חיברו צינור לכל פתח כזה.
ההוראות שכל פלוגה קיבלה היו לנסוע עם הואנים לערים שמאכלסות
יהודים, ושם להמשיך, על פי הרשימות שיקבלו, במשימתם הבסיסית.
את היהודים בלבד עליהם להכניס לואנים, ולנסוע למקום פתוח
שיצויין. שם עליהם לחבר את הצינור למפלט, להפעיל את הגז,
להתרחק ככל האפשר מהואן ולאחר כ15- דקות לחזור, לאוורר את
המקום היטב ובזהירות, ולהסיע את הגופות למקום קבורה מסוים.


אלזה התבוננה במכתב האחרון שקיבלה מבנה. התאריך שצוין עליו היה
12.4.1941, והיום היה כבר
ה26.6.1941-. היא עברה באצבעותיה על השורות, אצבעותיה מתלכלכות
מדיו שחורה שנראתה כאילו הותזה על הדף במהירות, בלא הרבה
מחשבה. המכתב היה קצר.
"אמא, אבא, אני מקווה שאתם בסדר. אני בריא ושלם, אך המלאכה פה
רבה. הריח מצחין אבל אני עומד בו בגבורה. עלי ללכת, אני מקווה
שאתם גאים בי, הנס".
היא הריחה את המכתב. היה בו ריח של אבק שריפה, וריח מצחין שלא
יכלה לזהות. או לא רצתה. היא הביטה במכתב בדמעות, ואז הוציאה
את תמונתו של הנס מגיל 12, והביטה בה.
"הנס שלי, הו הנס שלי," היא מלמלה לעצמה.


"קדימה, זונה. תעלי לרכב!" הנס חבט ביהודיה בגבה עם הרובה,
והיא עלתה במהירות, בורחת ממנו, לתוך הטנדר. אחריה עלו שלושה
מבניה, ובעלה נשאר עם הילדה. היא גוננה עליהם בתוך הטנדר.
היהודים היו קוראים לו רכב המוות.

חייל בשם פרידריך הסיע את האישה וילדיה לרחוב נוסף, שם העלה
הנס עוד ארבעה יהודים גברים.  כך עברו שלושה רחובות, ואז סימן
הנס לפרידריך, והא הסיע אותם לגבעה במרחק קילומטר מהעיר.
הם חיברו את הצינור שהשתלשל מהחלון אל המפלט. הנס הורה
לפרידריך לצאת ולהתרחק, וסחט את הגז במהירות. הוא התרחק מהואן,
וענן של גז זרם מהמפלט לצינור, ומהצינור לתוך חלל האוטו.
הבכיות נדמו לאחר מספר דקות. הנס ופרידריך הצמידו פדים של גאזה
אל אפם, ופתחו את הדלתות לרווחה.
לאחר מכן שיחררו את הצינורות מהמפלט, ונסעו לאתר הקבורה, שם
קברו חיילים אחרים את היהודים.

הנס ציין באוזני מפקדו שהיהודים נחנקו מיד, ולא החלו לנמנם כמו
שציפו. המפקד אמר שידווח על כך להנהגה.  
יורגן נטש את מוחו. במשך יום שלם של עבודה ושחרור גז הוא לא
נזכר בו אפילו פעם אחת. רק בלילה, פתאום, נזכר בו, וקולות
הילדים שהרג באותו יום, עלו באוזניו. הוא החל לבכות.


הוא התעורר במקום שלא זיהה. מסביבו הלכו אלפי אנשים, עם בגדים
מסמורטטים, אפורים. הם הלכו במהירות, נתקלים בו בכתף, ברגל,
בכל מקום. הוא עמד מבולבל ולא ידע מה לעשות. הוא היה לבוש במדי
הקצין שלו, ובמגפיו, ובידיו לא אחז כלום. הם הלכו, והוא החל
להבין שהוא לא יכול לראות את פניהם. ככל שהתאמץ, ראה רק גופות
מהלכות. פנים לא היו להם, רק חללים אפורים, אפורים יותר
מבגדיהם. הוא החל לרעוד, ועורו החל להצטמרר. לפתע עברו לידו
פנים. הם חלפו כל כך במהירות, שהיה בטוח שדימיין אותם, אבל אז
הבליח עוד מראה חטוף מהצד. ועוד אחד. ועוד אחד. המקום התמלא
בפרצופים מהלכים, שלא הביטו בו בכלל, למעט אחד שהסתכל אליו ואז
המשיך ללכת במהירות. הם חלפו על פניו, עשרות, עד שלפתע הם נעשו
מוכרים. הם היו היהודים שירה בהם. לא רק היהודים, אלא כולם. כל
האנשים שאי פעם הוציא להורג. הוא החל לצרוח, ניסה לברוח, אבל
הם רק הגיעו בגושים יותר גדולים, הולכים במהירות, נתקלים בו,
וחוסמים את דרכו. הוא רץ, צורח, רץ וצורח.
הוא התעורר מזיע במיטתו, רועד כולו.


הנס ריכז את כל המסמכים עם מספרי היהודים שנטבחו, מחולקים
לגברים, נשים וילדים. הוא מסר אותם לאוהלנדרוף, ואוהלנדרוף שלח
אותם לג'אגר, האדם שאחראי על הספירה של כל המחנות.
הלילות שהם ישן שינה טרופה התרבו. הוא היה בוכה לפני השינה,
מתהפך במיטתו, נרדם ומקיץ לסירוגין. מפקדיו שמו לב שהעיגולים
השחורים מתחת לעיניו התכהו.
יום אחד, כאשר העלה יהודיה לרכב ובעט בה, היא צרחה עליו.
"נאצי!! גרמני מסריח! השטן ייקח אותך ואלוהים יעניש אותך על כל
היהודים שאתה הורג! ספרת פעם כמה יהודים הרגת? רוצח! רוצח!
רוצח!" היא צרחה, גרונה ניחר, והנס ירה בה קליע אחד לראשה,
והרג אותה במקום. הוא שמר על פני אבן, הסיע את שאר היהודים
המפוחדים לגבעה, מילא את הואן בגז, ונסע לקבור אותם.
הוא רץ לשירותים לאחר ארוחת הערב, והקיא את רובה. הוא ישב שם,
מזיע כולו, מדיו מלוכלכים, והוא בוהה בנקודה בקיר. "נאצי!
גרמני מסריח!" הוא נזכר בקול היהודיה שהרג. מי היא חושבת שהיא,
לעזאזל? יהודיה מסריחה ושפלה. נוכלת. אבל המחשבות לא הרפו
ממנו. הוא דפק את ראשו בברכיו, מנסה לסלק את קולות מראשו.
"רוצח! רוצח! רוצח!" הוא שמע אותה, מדמה אותה למכשפה. זוכר
כיצד נראתה כשהקליע פגה במצחה, סילון של דם פרץ לכל עבר, פניה
מלוכלכות, גופה מתמוטט על הקרקע, והיא מביטה בו במבט אחרון,
כלל לא ריקני אלא צודק ומאשים, כאילו המשיכו עיניה לומר "רוצח,
רוצח!". הוא חש את הבחילה גואה בו שוב, ושוב הקיא, בטנו
מתכווצת בקרבו וכאילו מנסה לדחוף את כל תוכנה בחזרה לגרונו.
הוא התעלף על קיר השירותים.


"אמא יקרה,
אני מצטער שלא כתבתי לך זמן רב. כמו שאמרתי, העבודה קשה
והמלאכה מרובה. אינני יודע אם תהיי גאה בי אי פעם. רצחתי במו
ידי אלפי יהודים, חנקתי מאות ויריתי במספר הכפול מהשניים גם
יחד. קיללתי ובעטתי בהם, גברים יהודים מתועבים, ונשים יהודיות
זולות. למרות הכל, הילדים מוטטו אותי. העיניים מביטות בי,
ואני, עיוור, יורה בהם, קולו של יורגן המת באוזניי. האם את
יודעת שיורגן מת? אני מתגעגע אלייך, לבית, למיטה החמה, לקלרה.
האם התחתנה כבר? בודאי לא תרצה להתחתן עם רוצח שכמוני. אני
מצטער, אמא."
הנס קרע את המכתב לגזרים, ופיזר אותם בכל רחבי החדר. הוא דפק
את ראשו בשולחן עד שזרזיף של דם פרץ ממצחו, ואז החל להשליך
כיסאות לכל עבר. קולות התערבבו בראשו, מראות בעיניו. היהודיה
שבעט בה. היהודיה המכשפה. היהודי שגונן על ילדיו. גוויות ילדים
כחולים. תינוקות. בכי בכי בכי וצרחות, ואז דומיה ואנחת הקלה
שלו. ריח שרוף וצורב של גופות חרוכות, ריקבון מבאיש של מתים
צפים. נהרות של דם, ערימות של יהודים מתים, צרחות של גוססים
מתוך הקבר שמעולם לא השים אליהםד.  הוא הכה את מיטת הברזל שלו
עם הכיסא, מקים רעש נוראי בכל המחנה, צרח עד שגרונו נצרד.
היהודיה לא עזבה את ראשו. "רוצח רוצח רוצח רוצח רוצח רוצח רוצח
רוצח רוצח רוצח אני רוצח אני רוצח אני רוצח"
קליעים בכל מקום. עשן באוזניו. יורגן המת מעודד אותו. "כן,
תירה בו! תראה איזה יהודי שמן ומכוער! תירה בו!" האישה צורחת
על יורגן "גרמני שמן ומכוער! פניך מכוערים ונשמתך עוד יותר!
רוצח רוצח רוצח!" אמא שלו. מביטה בו בעצבות. אבא שלו מחביא את
מדיו בארון ונוזף בו על התנהגותו הרעה, בדיוק כמו שהיה ילד.
קלרה שולחת לעברו אצבע מאשימה ושפתיה מתוות את המילה "רוצח".
היטלר מוחא לו כף. שיכרון חושים אל מול כוח שאדם נתן לו,
בעומדו בפני קהל גדול. הבועה מתפוצצת. קולות של רגליים מגיעות
בריצה וצעקות "הקצין, הקצין!" הוא קרע את מדיו לגזרים. שלא
יגלו אותי, שלא יגלו אותי, שלא יגלו אותי. מה עשיתי. הוא אחז
ברובה וכיוון לראשו.
"הנס!" הם פרצו את הדלת, וגילו אותו מתבוסס בדמו. רוצח
יהודים.


"הוא השתגע," קבע הדוקטור. גופתו הובאה לקבורה, ואמו התייפחה
בשקט. פני אביו היו חתומים כאבן. קלרה לא הייתה שם. גם היטלר
לא. רק יורגן שמח עכשיו.





מכתב מג'אגר:
"אני מניח שבעיית היהודים הושמדה, פחות או יותר, כפי שהיה על
האייזנצקומנדו 3 [אייזנצגרופן]
לדאוג. יש צורך ביהודים וביהודיות העובדים שעדיין זמינים באופן
דחוף, ואני צופה שיהיה צורך בכוח עבודה נוסף זה לאחר החורף
בצורה דחופה יותר. אני ממליץ כי תוכנית הסטריליזציה של היהודים
הגברים העובדים תתחיל מיד, ע"מ למנוע ילודה [שחזור]. אם למרות
הסטריליזציה יהודיה נכנסת להיריון, היא תחוסל."