כשאני חושבת ומתארת את זה חיוך עולה על שפתיי-
והעניים נוצצות.
כשאני חושבת- על לשסף לה את הגרון
לחתוך אותו משני הצדדים
על השקט שיווצר...
לשסף- איזה מילה יפה, כל כך מתגלגלת בגרון
רק להגיד את זה מקנה לי שלווה שלא תאמן
אני לעולם לא אעשה את זה- היא מקסימה.
אבל לפעמים היצור הרע והחייתי שבתוכי-
שהוא בעצם כל כולי-
"מת" להרוג אותה ואת עוד הרבה אנשים אחרים,
אני מדברת איתם מהנהנת ומחייכת-
הם חושבים שאני נורא נחמדה מנומסת,
אך הם לא יודעים- הם לא מתארים לעצמם שהחיוך
החיוך עולה כי אני רואה את הפגיון בלבם
ואת השקט שמסתרר.
הם לא מודעים לכך שהניצוץ
הניצוץ שבעיני הוא חייתי- מביע רעב.
השאלה היא-
האם תמיד המחשבה תשביע אותי? |
